Likkutei Sichos — Volume 9

Author: The Rebbe | Book: Likkutei Sichos

Browse on dach.dev →

Table of Contents

Sicha	Page	Summary
דברים א	1	בפרשת מטות מפרש רש”י “בראשי גייסות”, שבני גד היו רק בראשי גייסות אך לא היו כל החלוץ, דבגייסות היו גם שבטים אחרים, ורק שבני גד היו בראשי הגייסות. ואילו בפרשתנו מפרש רש”י שהיו הולכים לפני בני ישראל, שמז
דברים ב	14	מן (שלמעלה מהטבע) הוא ענין פנימיות התורה, ולכן זה ש”תפלו על המן” הוא ענין הנוגע לפנימיות הנשמה ולכן התוכחה היא בהעלם, משא”כ התוכחה על זה שבני גד לא רצו להיכנס לארץ ישראל, שהוא ענין הבירורים, נאמרה בגי
דברים ג (שבת חזון	24	מפני שבשבת חזון מראים לכל אחד את הבית השלישי, שענינו הוא חיבור מעלה ומטה, לכן בכח ראיה זו - אף שבאה מלמעלה - לשנות את טבע האדם.
ואתחנן א	33	לבן חמש למקרא קשה מדוע אין אביו מקיים את המצוה ד”ושננתם לבניך”. ועל זה מפרש רש”י ש”מצינו בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים”. אך עדיין קשה לו דבשלמא אב צריך לטרוח עבור בנו אך מהכי תיתי שעל המלמד לטרוח בטי
ואתחנן ב	49	בפרשת בא נאמר “והיה גו’” לשון יחיד, דקאי על יציאת מצרים. ולכן מפרש רש”י על שם הבתים, מפני שרק בב’ פרשיות נזכר יציאת מצרים. ובפרשתנו נאמר “והיו הדברים האלה”, לשון רבים, שקאי על ד’ פרשיות שנאמר בהם מצות
ואתחנן ג	61	”נחמו נחמו עמי” כנגד ב’ בתי המקדש. משכן ענינו גילוי מלמעלה (תורה), בית ראשון - זיכוך המטה שבא ע”י ההשפעה מלמעלה (מצות), ובית שני - זיכוך המטה שמצד האלוקות שבתחתון גופא (עבודת התשובה). פרשת ואתחנן חיבו
עקב א	71	דוקא על ידי הביטול שבזמן הגלות – שאיכות הביטול היא בשלימות - ממשיכים את העצמות. אף ש”ושמר גו’ את הברית גו’ נשבע גו’” בא על ידי עבודת האדם, מכל מקום ההמשכה היא למעלה מהאור ששייך לעבודת האדם - המשכת העצ
עקב ב	79	ואתחנן הוא מלשון מתנת חינם, גילוי מלמעלה, ולכן העבודה הוא “בכל מאודך”. ובפרשת עקב מדובר בזמן שאין מאיר גילוי אלוקות מלמעלה. ולכן העבודה היא רק בכוחות הגלויים, “בכל לבבך ובכל נפשך”. ו”מעשה גדול”, והעבו
כ”ף אב א	86	בחודש אב – המרירות שמצד מדת הדין - מרגיש האדם שהוא אינו למעלה מחבירו.
כ”ף אב ב	91	אאמו”ר ביאר שהסוכה מערבת. המקיף דסוכה פועלת גם על המאכלים הגשמיים, כי ענין הסוכה הוא המשכת המקיף בדברים הגשמיים.
ראה א	94	לרש”י מזבח ואשרה קאי על הע”ז גופא, ולא על משמשי ע”ז. אין לפרש ש”ואבדתם את שמם” הוא להאביד את הזכר דע”ז, דא”כ היה צריך הכתוב להזהיר על איבוד משמשי ע”ז שהוא ענין חשוב יותר. ולכן מפרש שצריך לכנות להם שם
ראה ב	106	בעיר הנידחת התשובה מועלת גם לאחר התראה, דהתשובה של אנשי עיר הנידחת אינה מבטלת את העונש אלא מבטלת את מציאות הציבור. גדר ציבור הוא רק מפני הנשמה שקשורה בה’ אחד, וא”כ גם הפגם החיצוני קשור עם הפנימיות, וא
שופטים א	115	חנניה התנבא על דבר שיקרה בעוד שנתיים, ואם כן עד אותו זמן לא היו יכולים לדעת אם הנבואה היא אמת, ולכן בית דין לא היו יכולים להענישו. וא”כ כשנאמר בירמיה “וימת בשנה ההוא” צריך לומר שהמיתה היה מצד חיוב מית
שופטים ב	121	”הירא ורך הלבב” יכול להמיס את לבב אחיו, וא”כ מדוע לא נאמר בהתחלת הענין - לפני “בנה בית גו’” - בהמשך ל”אל ירך לבבכם”? ועל זה מביא רש”י ב’ פירושים. רבי יוסי הגלילי לשיטתיה, שמפרש שהפסוק מדבר רק על פרט מ
תצא א	133	לרש”י שילוח הקן “אין בה חיסרון כיס” מפני שעל דרך הפשט יכולים לקחת את האם לאחר ששלחה פעם אחת וטבע האם לחזור לקן. ובעבודה: התחלת העבודה היא במעשה, ומזה באים לגילוי המקור - עצם הנשמה הבלי גבול – שאז “שלח
תצא ב	143	גירושין למעלה הוא רק באופן ד”האשה שהלך בעלה למדינת הים” – שהקב”ה מתעלם – ולכן התחלת המסכת הוא בדין זה.
תבא א	152	חיוב הביכורים הוא לאחר שכבשו וחלקו את כל ארץ ישראל (ולא לאחר שהיחיד מקבל את חלקו), כי היחיד אינו יכול לשמוח כל זמן שישנו אחד שלא קיבל את חלקו. והרגש זה נעשה ע”י שהרצון דעצם הנשמה נמשך במציאות הפרטית ש
תבא ב	162	קשה לפרש ש”האמרת” הוא לשון אמירה (כי האמירה אינה בכל יום), ו”אין להם עד מוכיח במקרא” שיכריח לפרש כן. אך “ומצאתי להם עד” שהוא לשון תפארת.
נצבים א	175	”מכאן” לומדים שהקב”ה נמצא כביכול בגלות עם בנ”י, ו”הכתיב גאולה לעצמו” שזהו רק עד זמן הגאולה. והפירוש שני קשור עם הגאולה (דלפירוש הא’ קשה מדוע מבאר על הגלות בדברו על הגאולה).
נצבים ב	184	הקב”ה מברך את חודש תשרי, מפני שיום א’ דר”ה אינו תלוי בבנ”י שהרי גם אם לא באו עדים היו “עושים אותו היום קודש ולמחר קודש”. ומפני שהזמן שלפני בריאת האדם הוא בדוגמת הזמן שלפני מ”ת ש”הי’ העולם ניזון בחסדו
וילך א	193	הברכה הפנימיות ב”אנכי הסתר אסתיר” הוא שההעלם הוא גילוי מדריגה שלמעלה מסובב.
וילך ב	196	שיטת רבי מאיר הוא שבהפרט צריך להאיר תוקף האור דהכלל – ולכן “מצד הלוחות הי’ (הס”ת) מונח מבפנים”. ושיטת רבי יהודה שהפרטים יוצאים ממקום הכלל ורק שנרגש בהם שהם חלק מהכלל – “דף הי’ בולט מן הארון מבחוץ ושם
האזינו א	204	התחלת העבודה הוא להיות “קרוב לשמים ורחוק מן הארץ” ואח”כ מגיעים לבחי’ נעלית יותר “קרוב לארץ”. ביאור “כל מי שאינו בוכה בעשי”ת אין נשמתו שלמה”.
האזינו ב	215	”יעקב חבל נחלתו” – ביאור ג’ הפירושים באגה”ק (הנראים כסותרים). עליית העולמות בר”ה שחל בשבת.
וזאת הברכה א	225	סוכה – מקיף הקרוב, שלכן האחדות הוא רק בסוכה. שמע”צ  - מקיף הרחוק, שבו כל ישראל הם כגוף אחד. ושמח”ת עצם המקיף – שלכן האחדות נמשך בריקודים גשמיים.
וזאת הברכה ב	237	שבירת הלוחות מדגישה את מעלת בנ”י, דהשבירה הי’ כדי שיתעלו לעבודת התשובה. בשמח”ת מודגש מעלת לוחות ראשונות – “ה’ מסיני בא” - ומעלת לוחות שניות – בקביעות היו”ט לאחר יוה”כ.

---

← All Volumes