Likkutei Sichos — Volume 8

Author: The Rebbe | Book: Likkutei Sichos

Browse on dach.dev →

Table of Contents

Sicha	Page	Summary
במדבר א	1	המנין - שבו שווים כולם – הוא גילוי נקודת היהדות, וזהו “להודיע” – לגלות. ופירוש “כל שעה” הוא שמטרת הגילוי הוא שנקודת היהדות תאיר תמיד - “כל שעה”.
במדבר ב	8	”כבלע” פירושו “כסויו” ולא פירוק המשכן, שהרי “ולא יבואו לראות” קאי גם על אחר הפירוק לפני ש”וכלה אהרן ובניו לכסות”. ונקרא “בליעה” מפני שהיו שני כיסויין ואחד מהם הוא “אינו כלין”. הארון קאי על הנשמה שיש ל
חה”ש	21	במ”ת נפעל “העליונים ירדו לתחתונים”, וע”י דוד המלך נעשה “התחתונים יעלו לעליונים”. וחיבור ב’ המעלות יהי’ לעת”ל, וההכנה לזה הוא ע”י הבעש”ט.
נשא א	29	רש”י מפרש ש”וכל תרומה גו’ (אשר יקריבו לכהן)” קאי (לא על כל מתנות כהונה - וקס”ד שהם כגזל הגר שבעצם אינה שייכת לכהן, וניתנים לכהן רק לאחר שהוקדשו לה’, אלא) דוקא על ביכורים (שבשאר מתנות הכהן מחזר אחריה).
נשא ב	41	רש”י מפרש את רמזי קרבנות הנשיאים דוקא בשבט השני מפני ש”הם נתנו עצה להביא קרבנות הללו”. ולכן מביא דרשה כללית מיסודו של רבי משה הדרשן, שהם ענינים כלליים, “שנותיו של אדם הראשון”, וכל שבט כיוון לפרט אחר ב
נשא ג	49	המהלך במדבר ואינו יודע מתי שבת, ישנה מחלוקת מתי משמר, שהשבת נעשה ע”י “מצותיה אחשביה” דמנין בנ”י. ומזה רואים מעלת השבת הראשונה שלאחר מ”ת, שבשבת דמ”ת לא הי’ השבת בשלימות מפני שבמ”ת נתבטל הציווי דמרה, ונ
בהעלותך א	61	לרש”י קשה מדוע נאמר “דרך רחוקה” ולא מקרה אחר (שמלשון “או” משמע שזו רק דוגמא)? ולכן מפרש ש”דרך רחוקה” קאי על כל מקרה שהי’ “חוץ לאסקופת העזרה”, ואינו מביא את המקרה שיש לאדם חמץ בביתו מפני שאז ההיתר להקר
בהעלותך ב	75	לרש”י הטעם שלא נחסר מאורו של משה הוא מפני שמשה היה בערך הזקנים, וזהו “כנר שמונח על גבי מנורה” – שהזקנים היו במדרגתו ולא הוצרך לקחת את הנר למקומם. ואילו למדרש הטעם הוא אדרבה מפני מעלת משה שאורו היה ללא
שלח א	82	”קרע לנו את הים”, שעל הים היה צריך להיות מלחמה, (דלא כבמצרים) וה’ נלחם להם - (כנגד הטענה “עז העם היושב בארץ”). (ב) “והוריד לנו את המן”, שה’ דואג לכל מחסורם גם בדרך לארץ ישראל (כנגד הטענה “החיתי גו’ יו
שלח ב	94	”אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים” נאמר בשייכות לציצית, מפני שהקב”ה פדה אותנו ממצרים על מנצ שנשמור על המצוות (וציצית מביא לזכירת כל המצוות), ומוסיף רש”י ביאור בזה מר’ משה הדרשן, שציצית (לא רק מזכירה על המצו
קרח א	102	ג’ אותיות דקרח הם בשינוי מכפי שצריך להיות על פי החיבור דעליונים ותחתונים – אות ה’. ק’ שהמעשה יורד יותר מהעליון - הוא המחלוקת על תכלת שהוא האהבה ויראה. ר’ הוא המחלוקת על מזוזה, שטען שאין צריך מעשה – מז
קרח ב	114	אמיתית הכוונה בההתחלקות דיום שני הוא שיהי’ יום השלישי, שאז ישנה אפשרות לחבר ולתקן את המחלוקת שבין מים העליונים ומים התחתונים. וזהו הקשר לג’ תמוז היום שבו היה “שמש בגבעון דום”, שעל ידי הנס מתגלה הפנימי
חוקת א	123	אוה”ע אינם טוענים שהמצוות אינם מה’ מפני שאינם מובנים, כי אדרבא איפכא מסתברא, דזהו הוכחה שהמצוה היא מה’. ולכן בפרה אדומה נאמר בפרה אדומה נאמר “לפי שהשטן ואוה”ע מונין כו’”, “מונין” פירושו שאומרים שאין ב
חוקת ב	134	רש”י מדגיש שהיה משה ירא, משא”כ שאר בנ”י. והנה, “כי בידך נתתי אותו” נאמר בהמשך ל”אל תירא אותו” שקאי רק על משה (כי בנ”י לא פחדו ממנו כי הי’ סתם גוי, אך משה פחד שמה תעמוד לו זכותו של אברהם) ולכן מפרש רש”
בלק א	141	”ויגר מואב” הוא בהמשך ל”וירא בלק בן ציפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי”, דזה שהיו “שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם” היה ענין סודי שרק המלך ידע מזה, (שלכן נאמר “וירא בלק”), אך לאחר שראה בלק את מפלת שני המל
בלק ב	150	הדין ש”הבועל ארמית קנאין פוגעין בו”, הוא רק בשעת מעשה, דהנה בבא על הנכרית ישנו ענין חמור יותר משאר עריות, והוא שהקדושה שמעצם נפשו מתהפכת לרע, שהבן ממנה נכרי. אך הפיכת הקדושה לרע הוא רק בשעת מעשה, כי א
פנחס א	160	השבטים ביזו את פנחס כדי לכבד את משה ובנ”י, שהרי הם לא קינאו ודוקא פינחס קינא. ועל זה אמרו שזהו מצד שיש בפנחס טבע האכזריות, ולכן בא הכתוב ויחסו, לאהרן שהיה אוהב שלום וכו’ וכוונת פנחס היה שיהיה שלום בין
פנחס ב	171	רבי עקיבא שדורש בטובתם של ישראל אומר שהיה המקושש, שמקטין את החטא, שלא היה השתתפות דרבים, והיה לפני מ”ת. ורבי שמעון - שדורש טעמא דקרא - אומר מן המעפילם היו, דעל פי זה “בחטאו מת” הוא טעם לזה שירשו את הא
מטות א	182	טעותו של משה היה בנוגע לחוק החטאת, שחשב שכמו שמי הנדה מטהרים אף שאינם מקיפים את כל הכלי, כך יכולים המי חטאת להוציא את הבליעה דגיעולי עכו”ם. וזהו הטעות. ועל זה אמר אלעזר “אך גו’” - “אך” לשון מיעוט” - ש
מטות ב	186	בבנ”י ישנם ב’ הסוגים דיששכר וזבולון, ולכן לאחרי שאמרו בני גד ובני ראובן “ואנחנו נחלץ חושים” שיהיה להם שייכות לשאר בני ישראל הרי הם בדוגמת יושבי אוהל שעבודתם הוא “להאיר” שהדירה לו יתברך תהיה בגילוי, על
מסעי א	192	בפרשתנו מדובר בשמועה שפועלת לא רק על עמלק אלא גם על שאר אומות, והוא ש”כסבור שניתנה רשות להילחם בישראל” (משא”כ עמלק אינו צריך רשות אלא רק אפשרות), וזהו הדגשת רש”י שמיתת אהרן - שמשום זה חשבו שניתנה רשות
מסעי ב	200	הקושי בפרשת פנחס בפסוק “ותקרבנה” אינו טעם השינוי אלא זה שנמנו עוד פעם. ועל זה מפרש רש”י שהחידוש במנינם בפעם השניה אינה חידוש על הפעם הראשונה, אלא חידוש בשייכות להנאמר לקמן בפרשת מסעי, ששם ישנו שינוי ה

---

← All Volumes