Likkutei Sichos — Volume 7

Author: The Rebbe | Book: Likkutei Sichos

Browse on dach.dev →

Table of Contents

Sicha	Page	Summary
ויקרא א	1	לאחרי שנאמר “נפש כי תחטא” מתעוררת השאלה מהו הפירוש “ומעלה גו’“? ועל זה מפרש רש”י ש”כי תחטא” קאי על חטא רגיל כשישנם עדים ושטר, “ומעלה מעל בה’” הוא כשאינו מכחש אלא בשלישי שביניהם.
ויקרא ב	9	לפני פסוק זה נאמר ב’ פעמים “עמיתו”, ואם כן ישנה סברא שמפני שפה לא נאמר עמיתו - אלא אריכות ד”לאשר הוא לו” - הכוונה היא שלמשלם ישנה בזה טובת הנאה, ולכן מפרש רש”י ש”לאשר הוא לו” פירושו “למי שהממון שלו”.
ויקרא ג	20	הפנימיות והכוונה  ד”ארור המן” – קליפה וסטרא אחרא – הוא שיתהפך ל”ברוך מרדכי”. ומרומז בפרשת ויקרא שהתחלתה היא “ויקרא” לשון חיבה, וסיומה היא “לאשמה בה”, כי ע”י התשובה מתהפכים הזדונות לזכיות, וזה מדגיש עו
צו א	30	במצות שנאמר בהם הלשון “צו”, הנה גם לפני הקיום בפועל נעשה חיבור על דרך לאחר קיום הציווי, כי האדם מוכרח לקיים את הציווי ואם כן הרי זה נחשב כאילו עשה את המצוה בפועל.
צו ב	39	”בלילה ההוא” הוא “תקפו של נס”: (א) שעל ידי שהאור בא למקום החושך הרי זה הוראה שזהו אור גדול ביותר שיכול להגיע גם במקום רחוק. (ב) וביאור עמוק יותר שההעלם מעורר את תוקף הגילוי - שהחושך עצמו ממשיך את הגיל
חה”פ	48	הטעם שלא גזרו גזירה דרבה בפסח הוא מפני שההמשכה דפסח אינו נמשך ממילא ע”י השבת, ולכן צריכים לקיים את המצוות דפסח גם כשחל בשבת.
שמיני א	54	בפשטות משמע ששם העוף מורה על תכונתו, ולכן אומר רש”י “פירשו רבותינו”, דבלא המסורה היינו אומרים ש”שלך” פירושו - לא השולה דגים (מלמטה למעלה), אלא - עוף המשליך (מלמעלה למטה) את ילדיו. והנה על דרך זה צריך
שמיני ב	65	בתחילת הפסוק “בין הטמא ובן הטהור” לא נאמר חיה, ולכן מפרש רש”י שהקס”ד הוא שקאי על בהמות, שאחד מהם טהור והשני - הדומה לו - הוא טמא, ולכן אומר חמור ופרה (וגם שהם בהוה). ובהמשך הכתוב “ובין החיה הנאכלת”, מ
תזריע א	74	עיקר ההתחדשות הוא ב”תזריע” (דהולדה הוא רק גילוי ההעלם). עיקר המעלה הוא דוקא בבירור הגוף על ידי האדם (שדוקא האדם יכול לעבור על רצון ה’), שהוא  התחדשות שפועל האדם. וזהו ש”תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה
תזריע ב	80	לרש”י “תשב” הוא “לשון עכבה” בדמי טהרה, ו”טהרה”, הוא “שם דבר”, זאת אומרת לא רק שהאשה טהורה, אלא גם הדמים טהורים. אך מ”מ מתאים לשון “עכבה”, שמצד זה שדמים בכלל הם טמאים מתאים לשון “עכבה” אף על פי שבעניני
תזריע ג	92	לרש”י “וכבס” הב’ פירושו טבילה. שאף “סר מהם הנגע” מכל מקום התפשטה הטומאה בכל הבגד, ו”וכבס שנית” הוא בשביל הטהרה דשאר הבגד. ולכן מתאים הלשון “שנית”, כי הטבילה השניה שהיא לטהרה היא באותו התוכן דהכיבוס הר
מצורע א	100	”והובא אל הכהן” - גם בעל כרחו, מצד ההתעוררות מלמעלה. אך אח”כ צריך שההתעוררות תבוא למקום המצורע - גם מצד ענינו, וזהו “ויצא הכהן אל מחוץ למחנה”. בדורותינו אלה התשובה היא גם מצד ענינו דהמצורע – בחינת אתה
מצורע ב	105	לר”י חצי שיעור אסור מה”ת, ולכן סובר שהרואה בעשירי צריכה שימו, אף שהוא “חצי שיעור” שהרי הראי’ אינה יכולה להצטרף לראי’ שלישית. בית שמאי סוברים שאזלינן בתר “בכח”, ולכן גם הרואה בי”א שומרת יום, אף שבפועל
אחרי א	117	אהרן הי’ חולה חולת אהבה, ולכן הוצרך לב’ זירוזים. “אל תאכל צונן” הוא משל ל”ואל יבוא בכל עת” – אפילו באם הוא מקריב קרבנות. ו”אל תשכב בטחב” הוא משל ל”בזאת וגו’”, שגם ביום הכיפורים אינו יכול להיכנס לקודש
אחרי ב	128	רש”י מפרש שהחידוש הוא ש”עשה כסדר הזה” – כסדר שביאר רש”י ולא כסדר המפורש בכתוב. אך לפי”ז קצת קשה הלשון “כאשר צוה את משה”, (שהרי אהרן לא עשה כפי סדר הכתובים), ולכן מביא עוד חידוש “שלא היה לובשן לגדולתו”
קדושים א	134	עיקר המעלה הוא בפירות שנה החמישית, שאין בהם קדושה, ועל ידי שמרגיש שפירות אלו באים מה’ הרי זה בבחינת “להוסיף לכם תבואתו”.
קדושים ב	139	לרש”י ישנם ב’ סוגי אוב, שלעיל קאי על”מזיד בלא התראה בכרת”, ואילו פה הכוונה ל”עדים והתראה בסקילה”. “ושגגתם חטאת”, לרמז שששגה של אוב או ידעוני חייב חטאת אחת, אך אם עשה שניהם חייב שתי חטאות.
אמור א	147	”להזהיר גדולים על הקטנים” נאמר במצות כהונה ובאיסור אכילת שרצים ובאיסור אכילת דם, דבמצות אלו מודגש נקודת היהדות שבכל אדם (גם בקטנים) בשוה.
אמור ב	153	כשאומרים שהקב”ה הוא כה”ג (וא”כ לכאורה אסור להתטמא לקרובים - לבנ”י) הכוונה היא שישנה דרגא בקדושת ה’ שאינה יכולה להיטמא כי היא למעלה מכל ענין של טומאה (דלא ככהן גדול בגשמיות שרק אסור להתטמא אך שייך לטומ
אמור ג	158	לרש”י קשה  מדוע נאמר “ויעשו בני ישראל” רק בחלקו השני של הפסוק ולא בתחילת הפסוק, וזה הכריחו לומר שהתחלת הפסוק קאי על העדים, וסיום הפסוק קאי על כל בנ”י. דוקא ע”י שנתלה על העץ ומתכפר לו, מתגלה שהאדם הוא
בהר א	170	שמיטה - ביטול היש, ויובל - ביטול במציאות. (א) בזמן בית ראשון היה השמיטה שייך ליובל, שגם הקבלת עול היה באופן של השגה. (ב) בזמן בית מנו יובלות לקדש שמיטים, כי עכ”פ היה השגה שצריך להיות קבלת עול. (ג) ובג
בהר ב	175	הנמכר לע”ז משועבד לאדונו וחסר משעבודו לה’, וא”כ ישנה קס”ד שתומ”צ אינו שייך איליו. ולכן נאמר “אני ה’ אלוקיכם” – שמפני שיהודי קשור עם העצמות לכן יכול להמשיך שם הוי’ גם בהיותו משועבד לההעלם דשם אלוקים– כ
בחוקותי א	188	ר’ יהודה ור’ שמעון אזלי לשיטתייהו, ר’ יהודה סובר שרק ביטול במציאות נקרא ביטול, ולכן על “והשבתי” מפרש “מעבירם מן העולם”, ורבי שמעון סובר שגם ביטול הצורה נקרא ביטול, ולכן מפרש “משביתן שלא יזוקו”. משמע ש
בחוקותי ב	198	רבי מאיר אומר שב’ הקומות הם שני ענינים שונים ולכן אומר כשני קומות, ורבי יהודה סובר, שעל ידי ההודאה מגיעים לעצמות שלמעלה מגדרים, שגם בעבודה מלמטה למעלה ישנה המעלה דהאור וגילוי הנמשך מלמעלה, ולכן אומר ”

---

← All Volumes