Likkutei Sichos — Volume 6

Author: The Rebbe | Book: Likkutei Sichos

Browse on dach.dev →

Table of Contents

Sicha	Page	Summary
שמות א	1	ישנה חביבות שמצד נקודת היהדות (בחי’ “מנין”) והחביבות דהפרט דכל איש ישראל (“שם”). “להודיע חיבתן” הו”ע גילוי עצם הנשמה, שהיא נתינת כח לבא למצרים ולעשותה כלי לקדושה. “חזר ומנאן במיתתן”, שהנשמה שבגוף גורמ
שמות ב	13	בית המקדש היה רובו מדומם, כי בבהמ”ק מתגלה תכלית המעלה דדירה בתחתונים - לא רק (א) התגלות תוקף האור, (ב) והחידוש שגם התחתונים מכירים גדולתו, אלא - (ג) שגם במקום החושך שהוא נגד ה’ בתכלית יהי’ דירה בתחתונ
שמות ג	26	כדי שמשה יוכל לגאול את בנ”י ממצרים היה לידתו באופן ניסי - “נולדו בה סימני נערות”, וזה קשור ל”הורתה (של יוכבד היה) שלא במצרים”, מפני שהיא למעלה מהמצרים וגבולים דהטבע.
כ”ד טבת	35	שניאור – חיבור נגלה ונסתר – שייך לפרשת וארא, שבה מבואר שלאחר שמשה שאל “למה הרעותה”  התאונן הקב”ה, כי תכלית הוא שבחינת האבות - המדות שמושרשים למעלה מהחכמה, בחי’ נסתר – יתגלו בשכל דקדושה – בנגלה.
וארא א	42	רש”י מפרש ש”דדתו” הוא “אחות אבוהי” (דלא כ”דדתו” שבכל התורה) כי התורה רוצה להביא את יחוסה של יוכבד.
וארא ב	46	רש”י מפרש מה קרה להמטר ש”לא נתך”, ומבאר ש”לא הגיע” לארץ (שזהו פשט התיבה). אך קשה שהרי “לא עביד קוב”ה ניסא למגנא”, ולכן מביא פירוש שני שהמטר נשתנה מנוזל. מיינה של תורה: לפירוש הב’ התשובה עוקרת את העביר
בא א	57	במכת ארבה נאמר “וחזקתי את לב פרעה”, וא”כ קס”ד שהדיבור לפרעה הוא בשביל להעיד, ולכן קמ”ל רש”י “והתרה בו” (שתלוי במותרה). כי נאמר “התעללתי שיחקתי”, שאע”פ שה’ חיזק את ליבו, מ”מ “התרה בו” שמזה משמע שיש לו
בא ב	69	ב”ש וב”ה לשיטתייהו: לב”ש אזלינן בתר בכח ולב”ה אזלינן בתר בפועל. “עד היכן הוא אומר”, לב”ש: עד “בצאת ישראל ממצרים”, דלאחר אכילת הפסח נעשית הגאולה בכח. ולב”ה: עד “חלמיש למעינו מים”, דהגאולה בפועל היה למח
יו”ד שבט	81	במאמר דיום ההילולא מרומז כללות עבודת כ”ק מו”ח אדמו”ר, שהדגיש שצריך להפיץ את המעיינות בכל מקום, ובזריזות.
בשלח א	86	הקב”ה התנה עם הים שתיבקע כדי שמציאות הים גופא תסכים לשינוי הטבע, ועי”ז נעשה תוקף במציאותה, שהיא בשביל ישראל - וישראל הם נצחיים. ולכן נאמר “לאיתנו – לתנאו” (לא כשנבקע הים, שאז ישנה סברא לומר שהנס ביטל
בשלח ב	95	רש”י מפרש ש”ויאמר” קאי על משה. דע”י זה קיים את הציווי “שים באזני יהושע” (אף שלא הי’ נוגע להווה - דהמחייה היה ע”י מלכי ישראל), שיהושע צריך לקבל זאת בחיות. ואף שלכאורה אין שייך חיות בענין שבעתיד, הנה ע”
יתרו א	107	ד’ בחי’ דצח”מ הם כנגד ד’ עולמות וד’ אותיות שם הוי’. אך בחי’ החמישית מורה על אוא”ס הפשוט בתכלית שנתגלה במ”ת - “זוכה לתורה שניתנה בחמישה קולות”, ובחי’ זו מתגלה לחתן, כי כח ההולדה הוא בכח הא”ס דוקא.
יתרו ב	119	”הנראה” הו”ע הגשמיות שבה שייך ראיה, ו”הנשמע” קאי על הרוחניות. לר”ע – במ”ת ראו בנ”י אלוקות, “רואין את הנשמע”, וראו את הצד השווה שבמצוות - שאמרו “הן” על כל המצות. ולר”י אמרו “על לאו לאו”, דהתכלית הוא המ
משפטים א	130	דוקא ב”כי יגח שור גו’” צריך לפרש ש”דיבר הכתוב בהווה”, מפני ש”שור” קשור עם הדין – “סקול יסקל השור” - ולכן קס”ד ש”שור” הוא בדוקא. ובפסוק “בשר בשדה טרפה” מביא רש”י ראיות ש”דיבר הכתוב בהווה” מפני ש”בשדה”
משפטים ב	143	קס”ד שהאיסור ד”לא תבשל” הוא איסור אכילה, ורק שנאמר לשון בישול כי זהו התחלת הפעולה. ולכן נאמר פעם ב’, שזה מכריח שאסור גם בהנאה, ופעם הג’ מכריח שגם בישול אסור (שלא יבוא לאכילה והנאה). וקשור להפירוש “אף
תרומה א	152	ג’ דיעות בזמן ציווי מהקמת המשכן. וההוראה: עשיית המשכן (“דירה לו יתברך”) שייך לג’ הסוגים דצדיקים בינונים ורשעים.
תרומה ב	162	משמן של היתידות מוכח שהיו יכולים לתקוע אותם בארץ, אך רש”י אומר “איני יודע” האם תקעו אותם בפועל. “ואומר אני ששמן מוכיח עליהם”, שמזה שהתורה קוראת אותם בשם יתידות משמע שהיו תקועים – דזהו ענין היתד לתקעו.
תצוה א	170	”ואתה הקרב אליך”, ומפרש רש”י: “לאחר שתגמור מלאכת המשכן”, מפני שאז דוקא נעשו כהנים בדוגמת משה, מפני שאז דוקא נכנסו למשכן כמשה, ולכן נאמר “ואתה הקרב אילך” (אף שלכאורה הכהונה לא היה עיקר מעלת משה).
תצוה ב	179	לרש”י נאמר “קדש קדשים” כדי ליתן טעם על “לא תעלו עליו”, היינו שהציווי שלא להעלות אינו קשור עם העלאת דבר זר אלא הוא מפני אסור להוריד את המזבח מקדושתו. מיינה של תורה: המזבח הפנימי - פנימיות הלב - מקודש ל
פורים	189	גם כשבנ”י נמצאים בגלות - בלשון פרסי – “אסתר”, יודעים שבאמת הכל הוא מהקב”ה – “מגילה” לשון גילוי.
תשא א	196	בכיור היו ב’ קצוות, שמצד אחד היה רק הכנה, אך מצד שני היה קשור למשה.
תשא ב	201	נאמר כאן איסור הנאה בלשון “לא תבשל” (אותו הלשון שלעיל פירושו איסור אכילה), כי פה נוסף באיסור אכילה הנאה ובישול, והוא שהאיסור כולל גם כל בשר. ואם כן - שגדי הוא לא רק ולד רך – נאמר “בחלב אמו” (לא מפני ש
ויקהל א	210	ההקהלה היתה דוקא למחרת יום הכיפורים ולא ביום הכיפורים עצמו, מפני שביוה”כ היו ישראל עסוקים בענין התורה גופא ובהענין ד”סלחתי”. אך מ”מ נאמר לשון הפעיל (אף שירידת משה מההר לא פעלה את ההקהלה, והוצרך להקהיל
ויקהל ב	221	”לי לאמר לכם” - הציווי דמלאכת המשכן (משא”כ הציווי דשבת) הוא רק עבור בני ישראל, דמשה עצמו לא התנדב כלל, מפני שענינו של משה הוא תורה שלמעלה מהקמת המשכן.
פקודי א	225	בפסוק “ויעל עליו את העולה ואת המנחה” – בה”א הידיעה, משמע שזהו העולה ומנחה שהקריבו בשבעת ימי המילואים – ואם כן צריך לומר ש”ויעל עליו” קאי על משה, כי דוקא אז שייכת קרבן זה לקרבנות דשבעת ימי המילואים שבה
פקודי ב	235	גם החניות נקראים מסעות, כי על ידי המסעות שלאחרי זה מתעלים החניות גופא. וזהו שסיום הספר הוא ב”בכל מסעיהם”, שהתורה מרמזת שבפנימיות התחילה העליה עוד בהיותם במצב ד”הבאים מצרימה”.

---

← All Volumes