Likkutei Sichos — Volume 5

Author: The Rebbe | Book: Likkutei Sichos

Browse on dach.dev →

Table of Contents

Sicha	Page	Summary
בראשית א	1	המענה לטענת “ליסטים אתם” - שבנ”י מהפכים את העצם דהארץ לקדושה - הוא ש”כל הארץ”, גם העצם דהארץ, הוא “של הקב”ה”. והתחלת הלימוד הוא במענה לאוה”ע והיצה”ר, ומזה באים לתורה שלמעלה מהעולם. וע”ד שמפשוטו של מקר
בראשית ב	16	”התנינים” נמנו בפני עצמם מפני שהם “דגים גדולים”, וע”פ האגדה הוא לויתן שבאין ערוך לשאר הנבראים. וההוראה: גם זה שבדרגת לויתן צריך בן זוג וחבר, ואינו יכול לטעון שהזולת יעלה למדרגת יחו”ע, דעתה ישנה רק הנק
בראשית ג	24	רש”י: “נכנס בו כחוט השערה”: המלאכה הוא רק כחוט השערה ולכן אין זה סתירה לזה שכל המלאכה נגמרה ביום השישי. אך מ”מ הלשון “ויכולו” קצת קשה, ולכן מביא פירוש שני “מה הי’ העולם חסר כו’“. ומזה רואים את החשיבות
נח א	36	הלימוד “הואיל והזכירו סיפר בשבחו” או “עיקר תולדותיהם גו’ מעשים טובים” – נאמר דוקא פה ולא בפעם הראשונה שנזכר נח, כי לעיל נזכר בשייכות ל”אלה תולדות אדם”. ומלמדנו שדיבור בשבח חבירו הוא תועלת ל(פרשת ו)עבו
נח ב	47	לפירוש “לבד נח” קשה מדוע לא נאמר בפירוש “לבד נח”. ולפירוש “גונח כו’ מטורח הבהמות” קשה מדוע הי’ החיסרון רק בנח ולא בבניו. ולפירוש “שאיחר מזונות לארי” קשה הרי ארי זה הי’ צריך להיות “איידעלער”. מיינה של
לך לך א	57	הכוונה בירידה הוא שהאדם יבוא עי”ז לעליה, ולכן גם הירידה נכלל ב”לך לך” - עליה רוחנית.
לך לך ב	68	בחינת יצחק הוא העלאה מלמטה למעלה, ולכן הפריש מעשר, שמדגיש שעניני החול שלו הם של הקב”ה.
וירא	77	הקב”ה בא לבקר את אברהם רק “ביום השלישי למילתו” ולא לפני כן, כי המילה והרפואה היה צריך להיות בדרכי הטבע כדי לברר את הגשמיות.
כ’ מ”ח	86	גדלותו של אברהם – שלכן היה ראוי שהקב”ה יתגלה איליו – היה שידע שצריך להוסיף שלימות בכל עניני עבודתו עד אז.
חיי שרה א	92	”חיי שרה” הוא למעלה משינויים, כי התשובה פועלת שהעבר יהי’ באותה השלימות דההוה. וימיה היו תמימים אף שנסלקה קודם זמנה, מפני ש”חביב חייהם של צדיקים כו’ ולעוה”ב”, כי גם אחר ההסתלקות פועל הצדיק בעולם.
חיי שרה ב	105	לרש”י נקרא מערת המכפלה מפני שהי’ בית ועליה על גביו ליד המערה. אך לפירוש זה קשה מדוע נתן אברהם ב’ סימנים (“מכפלה” ו”בקצה שדהו”), ולכן ממשיך: “ד”א שכפולה בזוגות”.
תולדות א	112	”תולדות” פירושו תולדות כפשוטו ולא מאורעות (וגם בפרשת וישב - “אלה ישוביהם וגלגוליהם” - הפירוש תולדות הוא מאורעות של תולדות יעקב). “יעקב ועשו האמורים בפרשה”: “בפרשה” - בשרשם כפי שהוא בתורה, שבשרשם יעקב
תולדות ב	121	לפירוש הראשון האומד היה לפני הזריעה. אך לפי”ז לא היה הנס גדול כ”כ שהרי לקחו בחשבון שהארץ קשה והשנה קשה. ולפירוש השני האומד היה לאחר גידול התבואה, והנס הי’ נס היוצא מהטבע לגמרי (ולכן זהו רק פירוש שני).
ט’ כסלו	129	”ט’ כסלו” הוא בחי’ “עד הגל זה”, ש”גל” אינו הפסק לגמרי, ולכן יכולים לגלות עניני פנימיות התורה “לטובה”.
ויצא א	132	הקב”ה ייחד שמו על יצחק, מפני שביטל את “הלב חומד” כמו שביטל את ה”עין רואה” כדי שלא יראה “בעשנן של אלו”. ר’ יוסף נעשה סומא כי לא רצה להסתכל חוץ לד’ אמותיו, ולכן כשהגיע לגיל שישים, וחייו היו למעלה מהטבע
ויצא ב	141	חומרא של יעקב לקיים את כל התורה אינו דוחה את חיובו לקיים את הבטחתו לרחל, ולכן נשא ב’ אחיות.
וישלח א	150	הגיל דבר מצוה נלמד מ”ויקחו איש חרבו”, כי יסוד העבודה הוא מס”נ. וענין זה לא היה היפך דכיבוד אב, כי לפני מ”ת גדר כיבוד אב הי’ “לשבת יצרה”, והריגת אנשי שכם הוא הקיום ד”לשבת יצרה”.
וישלח ב	163	רש”י מפרש ש”בשמת בת אילון היא עדה בת אילון”, כדי שלא נחשוב שהם ב’ נשים (ועדה לא נזכרה בפרשתנו - בענין תולדות עשו - מפני שלא הי’ לה תולדות). אך מובן בפשטות שבשמת בת ישמעאל היא מחלת, דבאם לאו מדוע לא נז
י”ט כסלו	172	גילוי החסידות בעוה”ז ובחוצה הוא חיבור הפכים, שלכן צריך להיות באופן דפעולה נמשכת - “יוקבע למועד תמידי”.
וישב א	180	ב’ ראיות ש”שמר” פירושו “ממתין ומצפה”. “שומר אמונים” אינו מספיק כי שם אין הפסק דתיבת “את” כהפסוק דידן. ו”לא תשמור על חטאתי” אינו מספיק כי “ממתין ומצפה” אינו שייך בענין בלתי רצוי. מטרת הגלות היא העלי’ ב
וישב ב	185	דנו את תמר לשריפה (אף שהיתה פנויה) מפני הגדר שקיבלו על עצמן לפני מ”ת. ונחשבת בת כהן, אף שעבר ריבוי זמן מפטירת שם, ע”ד שר’ אפרים מקשאה מקשר בין עובדיה ל”עלו מושיעים”, אף עובדיה הי’ ריבוי זמן לפנ”כ. והו
מקץ א	196	בכל מקום “מקץ” הוא המשך להנאמר לפנ”כ, משא”כ בפסוק דידן, ולכן מפרש רש”י ש”מקץ” פירושו “מסוף” (ולא התחלה, דלא כהקס”ד ש”קץ” הוא קצה).
מקץ ב	202	פירוש ש”אברך” הוא “דין אבא למלכא” קשה, שהרי לפי”ז צ”ל שהתורה מתרגמת לשון מצרי (שלא כרגיל). ולהפירוש “אב בחכמה רך בשנים” קשה שהרי “רך” משמעו נער קטן ויוסף היה בן ל’. ולהפירוש “לשון ברכים” קשה מדוע רק כ
מקץ ג	213	יעקב חשש לשלוח את בנימין מפני שלרחל ויוסף היה אסון בדרך (ואף שרחל מתה מטעם “ותקש בלידתה”, מ”מ הרי הרי “השטן מקטרג”). אך השבטים ידעו שהאסון ליוסף לא היה מצד הדרך אלא בגללם, ולכן אמרו רק “דואגים אנו שמא
חנוכה	223	בנר חנוכה ב’ המעלות,  (א) היא מ”ע, (ב) וההמשכה שעל ידה הוא “בחוץ”.
ויגש א	228	רק ב”שאול בן הכנענית” נתפרש שמה של האם, ולכן מפרש רש”י “בן דינה” – שמתייחס ליעקב גם מצד. והכתוב אומר “הכנענית” כדי לבאר שמעון היה מותר לישאנה, והוא מפני שעבד ושפחה אין להם דין קורבה, שלכן נשא יעקב את
ויגש ב	239	”כנס לנו מחיי עוה”ז לחיי עוה”ב” – שהמשכת העצמות שע”י תומ”צ תתגלה בעוה”ב. “כלכלנו לפי מעשינו” – גם אם קיום התומ”צ היה רק במעשה ללא חיות. “גמלנוך רעה גמול אותנו טובות” – שנקבל את הטובה ד”הפיכת הזדונות ל
ויחי א	251	”אלו חמור ואנשי שכם” – אינו מזכיר את “שכם”, מפני שהריגת שכם הוא מצד הדין ולא “באפם”. ונאמר בלשון יחיד (לא מפני שאנשים רבים נכללים ב”איש”, שהרי שכם לא נכלל, אלא מפני ש)“אינם חשובים אלא כאיש אחד”. אך זה
ויחי ב	261	ר”י סובר שהשבטים נשאו את אחיותיהם, ור”נ סובר שההשבטים נשאו כנעניות. ור”י מפרש ע”פ כללות הסיפור, ור”נ מפרש תיבה פרטית, ולכן לר”נ ישנה דיוק “בניו ולא בניו”, ולכן מפרש רש”י “בניו ולא בנותיו”. אך ר”י אינו

---

← All Volumes