Likkutei Sichos — Volume 37
Author: The Rebbe | Book: Likkutei Sichos
Table of Contents
| Sicha | Page | Summary |
|---|---|---|
| צו | 1 | ”ופשט גו’” נאמר לאחר תרומת הדשן, ולכן מביא רש”י “בגדים שבישך בהן קדרה לרבו כו’”, שתרומת הדשן שהיא בפני רבו - במקום המזבח - משמש ב”בגדים שמשמש בהן תמיד”, ורק להוצאת הדשן - שבדוגמת הבישול שאינו במקום רב |
| שה”ג | 7 | להטור שבת הגדול הוא שלימות הבריאה - שישנה ההכרה שהקב”ה בורא העולם, ולכן אין המצריים יכולים להתנגד לרצון ה’. ואילו לאדה”ז שבת הגדול הוא ענין הב’ שבשבת - זכר ליציאת מצרים, שלכן “אין אומרים ברכי נפשי” - |
| ימים אחרונים דחג הפסח | 14 | הרמב”ם ואדה”ז סוברים שברכת שהחיינו הוא על כל רגע של המועד (לא רק מצד חידושו) - ולכן מדגישים שהטעם שאין אומרים שהחיינו בימים האחרונים הוא מפני שכבר אמרו בימים הראשונים. אין אומרים שהחיינו בימים האחרוני |
| שמיני א | 20 | להירושלמי “טומאת ע”ה ברגל כטהרה גו’” מפני שעמי הארץ נזהרים מטומאה ברגל, ולהבבלי הטעם הוא שברגל מתבטל גדר היחיד וישנו רק גדר הציבור, ולכן “משעבר הרגל חוזרין לטומאתן”. |
| שמיני ב | 27 | ”הניצוק” - ההשפעה מלמעלה - “אינו חיבור”, דהחיבור נעשה דוקא ע”י עבודת האדם - “חמין”. |
| תזריע | 33 | משיח נקרא מצורע, כי ענינו של משיח הוא גילוי שלמעלה ממדידה והגבלה, שזהו בחינת מצורע - תגבורת הקדושה. |
| תזו”מ | 37 | לרבי הדין ש”נותנין לו שבעת ימי המשתה כו’ וכן ברגל” הוא דחיה (“ופינו את הבית אם ממתינים לו לדבר הרשות כו’”). ולדעת רבי יהודה הלימוד הוא מ”יש יום שאי אתה רואה בו”, שאין זה דחי’ דמלכתחילה לא חלה טומאת צר |
| מצורע | 42 | ”בעל ראי’ אחת” קאי על הטומאה שישנה בכל אדם מצד חטא עה”ד, ולכן מטמאה גם באונס. “בעל שני ראיות” הוא שממשיך טומאה על עצמו, ולכן מטמאה רק ברצון. ו”בעל ג’ ראיות” הוא שנעשה מוחזק בטומאה, שזהו רק באם ב’ הראי |
| אחרי | 48 | (א) “והצילנו מלמשש בחושך” - הו”ע דברים האסורים. (ב) “נר לישר המעקשים” - הוא ענין המצות שהם מכשירים את עניני הרשות (ע”ד שחיטה). (ג) “ואור להורות נתיבות היושר”, הו”ע המצוות שתכליתן הוא המשכת קדושה בעצם |
| קדושים | 55 | בספר המצות כותב הרמב”ם כדעת התו”כ: “שנשים בנפשנו משא הפחד והיראה”. אך בספר הי”ד סובר הרמב”ם כהש”ס שגדר היראה הוא בעשיית פעולות של יראה במעשה. שלימות היראה והביטול הוא כשהיראה קשורה למעשה בפועל, ויראה |
| אמור א | 61 | רש”י מעתיק בדיבור המתחיל את התיבות “אל הכהנים”, כי כוונץו לשלול את הפירוש שהציווי הוא על ב”ד. מביא “אל הכהנים” להבהיר שהפירוש כאן ש”אמור” “ואמרת” שניהן מכוונים “אל הכוהנים” - שהכהנים עצמם מוזהרים להזה |
| אמור ב | 67 | זה שהכתוב פרסם ששלומית בת דברי הייתה דברנית ושלא היתה צנועה וכו’, הוא כדי שבני ישראל ילמדו מזה זהירות בענין הצניעות. וזהו שבח לה – שעל ידה יבואו בני ישראל לזהירות בענין זה. |
| בהר | 72 | מצד דרכי החכמה יש מקום לומר שמותר להכביד על העבד כדי שיזכור שהוא עבד, וזה נוגע להעבדות גופא. ודוקא מצד מדת חסידות מרחם גם על העבדים. גם הקב”ה מתנהג עם העבד - שעבדא בהפקירא ניחא ליה - ברחמים ונותן לו ל |
| בחוקותי | 79 | שדוקא על ידי שהשכר (לעתיד לבוא, והיעודים הגשמיים שבתורה) בא בגשמיות רואים שהאדם והבריאה מתאחדים עם הקב”ה באופן דאותיות החקיקה החקוקים מעבר לעבר. |