Likkutei Sichos — Volume 36

Author: The Rebbe | Book: Likkutei Sichos

Browse on dach.dev →

Table of Contents

Sicha	Page	Summary
שמות א	1	רש”י אינו מסתפק בפירוש הפשוט על “וירא משה”, מפני שהיראה לא גרמה לשום מעשה וא”כ מדוע מספרת התורה ע”ז? ההוראה מהפירוש הפשוט: מפני שנתיירא ולא בטח בהקב”ה לכן הוצרך לברוח. וצ”ל “טראכט גוט וועט זיין גוט”,
שמות ב	7	במדרש איתא שבנ”י זכו ליצ”מ בזכות התורה. וי”ל (דלכאורה מ”ת עצמו היה בעתיד) שהכוונה הוא בזכות ההשתוקקות למ”ת, ולהיות בביטול - עבדי ה’. ובמ”ת נתעלו בביטול גדול יותר ע”י ש”כפה עליהם הר כגיגית”, שאז הביטול
כ’-כ”ד טבת	16	ביאור בלימוד ספר הרמב”ם ע”פ שיטת אדמה”ז בהל’ תלמוד תורה שלולאדה”ז צריך ללמוד את כל ההלכות – פירוש כל תרי”ג מצוות - במשנה וברמב”ם. דסובר שגדר מצות לימוד התורה הוא ידיעת תרי”ג מצות, וגם בלימוד ללא טעמים
וארא א	26	במכת שחין היו “ניסים הרבה”, שהרי ב’ הניסים שרש”י מונה הם בהוספה על עצם המכה -  שנתהווה שחין מפיח כבשן.  דוקא במכת שחין לא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה, כי ראו שבדבר שנראה כפעולה טבעית (“וזרקו משה”) עש
וארא ב	33	רש”י מבאר שמטרת המכות הוא “כדי שישמעו ישראל ויראו”, וזהו השייכות לההפטרה שבה מבואר שהמלחמה בין נבוכדנצר למצרים הוא כדי לפעול על המיעוט דבני ישראל שלא האמינו  ביחזקאל עד אז, וע”י נבואת המלחמה יתחילו לה
ר”ח שבט	38	ע”י שמשה ביאר את התורה בשבעים לשון פעל שבכל לשון שבו לומדים תורה יהי’ בה קדושת התורה, ועד”ז ע”י ציווי משה לכתוב את התורה בע’ לשון, נמשך קדושת התורה גם באותיות דע’ לשון.
בא א	45	לעיל נאמר “אני יוצא” - יציאה מיוחדת עבור הצלת בנ”י, ו”מת כל בכור” הוא ממילא. וכאן נאמר “ועברתי גו’ והכתי גו’” - העברה מיוחדת עבור מכת בכורות? ומפרש רש”י “כמלך העובר ממקום למקום” בשביל ענין אחר - הצלת
בא ב	53	במסכת סופרים נאמר (בשיטת ר’ יוסי) ששם צבאות הוא חול. אך בש”ס הלשון הוא ש”כולו נמחק” - ולא שהוא חול, כי צבאות קאי על הקב”ה, ורק שהוא משמות הנמחקים, כי זהו בחי’ האלוקות שבא בהשגה לבני ישראל (והתלבשות אל
בא ג	59	רש”י מביא טעם למצוה עריפה כדי לבאר מדוע הורגים את הבהמה באופן דצער בעלי חיים. ומפרש שכשאינו פודה את החמור ה”ז רק ענין של הפסד - כי ללא הפדיון החמור אסור בהנאה, וחמור הוא יקר משה - ולכן מענישים אותו מי
בשלח א	65	”הרחוקים” קאי על יושבי ארץ כנען (שלכן מתחיל ב”הרחוקים” כי הם העיקר). או ש”הרחוקים” קאי על אלו שרחוקים מא”י (ומתחיל בהם כי הם שמעו תחילה על קרי”ס). “הרחוקים”: הם המדות רעות שמופרכות מבנ”י בטבע, ו”הקרוב
בשלח ב	70	במוצאי שבת אכלו בנ”י מהמן שירד עבור השבת, ש”ברכו במן” נמשך גם במוצ”ש, וזהו”ע סעודת מלוה מלכה, שמלווים את המלך, שהמלך - הברכה דשבת - ישנו גם במוצ”ש. וזהו הביאור בלשון אדה”ז שמלוה מלכה היא “מצוה מן המוב
בשלח ג	77	להמכילתא זה שלא ירד המן ביו”ט וביוה”כ הוא מפני שגם הם ימים מיוחדים, ולכן ישנם ב’ לימודים שונים, כי יוה”כ ויו”ט חלוקים בגדר קדושתם. ולרש”י המן לא ירד ביוה”כ וביו”ט מצד גדר השבת שבהם ולכן לימוד אחד מספי
ט”ו בשבט	82	ר”ה לרגלים ולמלכים: המלך פועל ביטול בעם, ועי”ז הוא מגביה אותם וזהו ע”ד התהוות חדשה שע”י צמיחה. ותכלית העליה נרמז בר”ה לאילן - כי התהוות מציאות חדשה הוא בעיקר בפירות האילן, וזהו שעיקר השמחה הוא בסוכות
יתרו א	86	”כה תאמר גו’” קאי על כל התורה שבה צריך משה לפרש ולהוסיף ביאור. אך אח”כ אמר הקב”ה למשה את הדברים הראשונים שעליו למסור לבני ישראל - “אתם ראיתם גו’”, ובזה צריך להיות “אלה הדברים” - לא פחות ולא יותר.
יתרו ב	90	להרמב”ן חיוב כיבוד אב הוא משום שהאב “משתתף ביצירה”, וי”ל שהפי’ הוא שכח הא”ס מתייחד בהם, וא”כ כיבודם הוא “כבוד האל”. בכיבוד או”א ישנם ב’ גדרים: (א) מצוה שכלית - הכרת הטוב, ששייך למצות שבין אדם לחבירו.
יתרו ג	96	במתן תורה היו ב’ ענינים: (א) תורה - עשרת הדיברות. (ב) “וירא כל העם וינעו”, ענין הביטול. ובאה התורה להשמיענו שב’ הענינים הם בעצם נקודה אחת. שהתורה ענינה הביטול ד”תען לשוני אמרתך”.
משפטים א	102	העדאת השור מתבטלת בשינוי הרשות ע”י מכירה, מפני שטבע השור משתנה. וכשהשינוי הוא מצד שחוזר מרשות השומר לרשות הבעלים, ההעדאה מתבטלת מפני שהעדאה לא היה בפני הבעלים.
משפטים ב	109	בפרשתנו - שבה מבואר שהג’ רגלים שייכים למצב התבואה - מבאר רש”י את הקשר דתבואה לחודש האביב - “שהתבואה מתמלאת בו באבי’“. ולבאר מדוע מקדים חודש האביב, אף שלכאורה קציר ואסיף הוא העיקר, אומר “אביב לשון אב ב
משפטים ג	115	”שתי אגנות, אחד לחצי דם עולה ואחד לחצי דם שלמים”, כי לרש”י הברית היה ע”י זריקת שתי סוגי הדם - דם העולה ששייכת להקב”ה, ודם השלמים שיש בהם חלק לבעלים, דע”י הזריקה על בנ”י נתאחדו ב’ חלקי הדם, וזהו”ע הברי
תרומה א	123	הצ”צ מפרש ש”לי” - שאינו זז לעולם - קאי על בתי כנסיות, ולא על קדושת מקום המקדש, מפני ש”לי” הוא ציווי, וקדושת מקום המקדש אינו קשור לפעולת האדם. והנה, ישנו מקדש בכל אחד, ולכן לאחד - כולל נשים וטף - צריך
תרומה ב	131	רש”י סובר שדעת הברייתא - שהיו ב’ אמות מגולות מאחורי המשכן - הוא העיקר בפשש”מ (כי לכו”ע בצד צפון ודרום היו ב’ אמות מגולות), ורק מביא את דעת הש”ס - שרק אמה אחת היתה מגולה - מפני ש”הכתוב מסייענו”. להש”ס
תרומה ג	136	להרמב”ם עיקר גדר האמה טרקסין במקדש - דירת קבע - הוא הבדלה שע”י כותל קבוע וזהו שבבית שני עשו אמה יתירה ושני פרוכות, ולא פרוכת שעוביה אמה, כי על ידי ב’ פרוכת נתייחד מקום אמה זו בפני עצמו  (משא”כ אילו הי
תצוה א	146	לרש”י השבטים נכתבו כסדר שנולדו (אחדות שמצד שרשם), ולהרמב”ם נכתבו לפי האימהות - תחילה כל בני לאה כו’ - (האחדות פרטים).
תצוה ב	153	להראב”ד טעם כלאים הוא שלא לערבב כוחות הקדושה עם כוחות הסט”א - וזה אינו שייך במקדש. ולהרמב”ם הטעם הוא שלא לערבב ב’ כוחות שבקדושה גופא, ולכן סובר שהיתר לבישת כלאים הוא רק בשעת העבודה.
פורים א	161	מטרת הסעודה “לעשות כרצון איש ואיש”, ולכן “והשתיה כדת אין אונס”. וזהו שאחשורוש שאל את החכמים (אף שלכאורה פשוט שמורד במלכות במיתה), האם בסעודה שענינה “לעשות רצון איש ואיש” ישנו מקום לומר שושתי אינה צריכ
פורים ב	167	אומרים הלל רק על נס גלוי – “אין אומרים הלל על נס שבחו”ל”. ולר”נ “קרייתא זו הלילא”, שעל ידי קריאת המגילה מתגלה שזהו נס. ולרבא הטעם שאין אומרים הלל על נס המלובש בטבע הוא מצד הגברא, שהאדם אינו מרגיש את ה
תשא א	172	להגמרא: משה לא אכל בהר מפני דרכי שלום, והי’ ענין טבעי (בארבעים ימים האמצעיים שהיו בכעס). להשמות רבה: נשתנה גופו של משה (בארבעים ימים האחרונים). להבראשית רבה: לא נשתנה טבע גופו, והי’ נס נמשך (בארבעים י
תשא ב	180	בתורה ישנם ב’ ענינים: (א) המסורה (ב) ופעולת בנ”י להוסיף ולחדש בתורה. ולכן “מביא גאולה לעולם” הוא דוקא כשרבו אומר לו דבר זה, שבזה מודגש סדר המסורה. אך כששמע איך שהרב אומר דין זה לאחר אזי אינו צריך לומר
ויקהל	187	מלאכת מבעיר בעבודה הוא לעורר את הנשמה ברשפי אש האהבה להקב”ה, “והוא שיהא צריך לאפר”, שעל האדם להרגיש שהוא צריך לגשמיות העולם (אפר שהוא החלק החומרי) כדי למלא את כוונת הקב”ה שיהיה דירה בתחתונים.
ויק”פ	192	הרמב”ם מדגיש את הקשר הגלוי להקב”ה, ולכן מדגיש שהעיקר הוא עבודת הקרבנות, ואומר שהשראת השכינה הי’ בדרך מעבר. והרמב”ן מדגיש על סתים דקוב”ה, ולכן מדגיש שהעיקר בבית הוא השראת השכינה בארון בדרך התלבשות, כי
ויק”פ-החודש	199	ב’ אופנים בבחירה: (א) כדי להשלים מטרה מסוימת, כהבחירה בשילה. (ב) בחירה בעצם, כבירושלים. ובחירה זו קשורה לדוד, שהיה בטל בתכלית, ונתגלה בו כוחו ית’ שלמעלה משינוי.
פה”ח	206	לר’ חמא בר חנינא פרשיות פרה והחודש הם תקנה אחת, ולכן אין מפסיקין בין פרה להחודש. ולטעמו של ר’ לוי בשיטת ר’ חמא - שהם ע”ד כוס ג’ וד’ - הם ב’ תקנות שונות. ושיטת ר’ לוי עצמו, שאין מפסיקין – כר”ח – אך לאו

---

← All Volumes