Likkutei Sichos — Volume 35

Author: The Rebbe | Book: Likkutei Sichos

Browse on dach.dev →

Table of Contents

Sicha	Page	Summary
בראשית א	1	באם קריאת השמות הוא עבור ההתחלקות דכל נברא משאר הנבראים, אזי אין קריאת השמות שייך לדגים, אך אם הקריאה היא עבור התגלות מטרת הנברא ה”ז שייך לדגים.
בראשית ב	7	בכל אחד מאופני העבודה צריך להיות התכללות רצוא ושוב, ולכן קין - בחי’ רצוא - בנה עיר, ולשת - בחי’ שוב - הי’ בן ש”איננו כי לקח אותו אלוקים”.
נח א	15	”דרא דאברהם דרא דמשה ודרא דדוד” הם “ישראל” - שאינו מתפעל מהעולם, “תורה” - שפועל חיזוק בהבריאה, ו”מלכות” - שלימות העלי’ ע”י העבודה. ועבודת נח הי’ רק הכנה לקיום התומ”צ.
נח ב	24	ישנם כמה מדריגות בשלימות הקרבן, וקרבן של בנ”י צריך להיות בשלימות נעלית יותר מקרבנות בני נח. “בדוקין שבעין” אינו מום בבני נח מפני שאינם שייכים לראי’ באלוקות.
נח ג	31	הקשת פועלת שה’ לא ימחה – הירוס - גם חלק מהעולם, דלאחר המבול גם עונש הוא תיקון. וזהו שלרש”י היו יותר מב’ דורות שלא הוצרכו לקשת (דלא כהמדרש שרק בב’ דורות שבהם הגין הצדיק על כל הדור שהיו רשעים לא הוצרכו
לך לך א	39	פירוש “חמישה קנינים” הוא שענינים אלו לא נשתנו ממדרגתם כשירדו למטה בארץ. ו”אברהם” אינו נכלל ב”ישראל” (שישראל קאי על הנשמה עצמה שאינה משתנית ע”י הירידה), מפני שענינו הוא לקשר את העולם לאלקות.
לך לך ב	45	הבטחת הארץ לבנ”י בברית בין הבתרים הוא בחי’ “מכר” - עבור ה”שטר חוב” דהגלות. וע”י הברית זכו בנ”י לארץ בבחי’ “מתנה” ו”ירושה”.
לך לך ג	53	זה שמילה דוחה שבת הוא (א) דין במילה (ב) דין בשבת (ג) קשור עם מס”נ שלמעלמה מגדר התומ”צ.
וירא א	61	הזמן לפני שהכיר אברהם את בוראו נחשב ג”כ ימים שלימים, מפני שע”פ טבע זמן זה הוא הכנה מוכרחת כדי שיוכל להגיע להכיר את בוראו (ע”ד שמה”ת אין חיוב לחנך את הקטן, כי החיוב כשנתגדל הוא באופן שיוכל להתרגל לקיום
וירא ב	70	חטא סדום ועמורה היה גם בין אדם לחבירו, שעי”ז מתחרט הקב”ה על הבריאה, ולכן עונשם היה שריפה ש(גם הצמחים והאדמה) נאבדו לגמרי. אך אדמה וצבויים חטאו רק בבין אדם למקום (“שנאב ששונא אביו שבשמים”, “שמאבר כו’ ל
וירא ג	76	”אפרש שיחתי לפניך” פירושו שאברהם פירש שזה שאמר “אעשה בו חבלה” לא היה מפני שלא עמד בנסיון אלא מפני שחשב שלכתחילה זה היה כוונת ה’.
חיי שרה א	82	”תקומה היתה לו שיצא מיד הדיוט כו’” – הוא פשוטו של כללות הסיפור, שמבאר מדוע אברהם הסכים לקנות את כל השדה, ולא רק את המערה, והוא מפני שכשאברהם קונה את כל השדה אזי אברהם הוא המפריש את המערה לקבר, ואין שמ
חיי שרה ב	89	”ואברהם זקן בא בימים” פירושו שהמאורעות של ימי חייו השפיעו עליו ועד שניכר בתווי פניו, אף שהיה זקן (דלא כטהע הדברים שזקנים אינם מתפעלים כל כך) – ל”ז שנים אחר שנאמר “ואברהם ושרה זקנים באים בימים”.
חיי שרה ג	94	לידת יצחק פעל על כל העולם, ופעל גם שלאברהם יוליד את בני קטורה. אברהם פעל על העולם ע”י פעולה, ושרה פעלה בדרך ממילא.
תולדות א	101	האבות חיו יחד ט”ו שנה, כנגד הט”ו שעות ביום שעסקו בתורה, דאמיתית ענין האחדות הוא דוקא ע”י התורה, כי ענין השכל ענינה יציאה מגדר האדם.
תולדות ב	107	”קיים אברהם את כל התורה”: “קיים” משמעו שישנו להחפצא דתומ”צ בעולם, ורק שלא נצטווה על זה (אך “עשה” משמעו שישנו רק העשייה שלו). גם לאחר מ”ת ישנו: (א) החיוב ללמוד. (ב) בחי’ “עושה מלאכתו ארעי” - שאין זה חי
תולדות ג	113	לרש”י “הוסיף רשעה על רשעתו” פירושו (לא שמחלת היתה רשעה, אלא) שמחלת היתה צדקת, אך זה שלקחה הוא “רשעה”, שהרי לקחה כדי לרמות את אביו.
ויצא א	119	במדרש מבואר שזכותו של יצחק הגינה גם אחר “ויצא יעקב”, ורק שאינו דומה זכות צדיק אחד לזכות ב’ צדיקים. ורש”י מדבר על פעולת הצדיק על אנשי העיר, ולכן כש”ויצא יעקב” מיד “פנה הודה כו’” לגמרי, מפני שיצחק היה כ
ויצא ב	125	מצד בקשת צרכיו שבתפילה – “כברייתו של עולם” – תפילת ערבית היא התפילה הראשונה ביום. אך מצד העבודה שבתפילה – “בקדשים הלילה הולך אחר היום” – תפילת שחרית היא הראשונה.
ויצא ג	131	לרש”י פעולות המקלות היה ע”פ טבע, וחלום יעקב היה הוספה בדרך נס, ולכן מפרש ש”ברודים”  (שראה בחלום) הוא מין חדש. ומתאים להשיטה שחיצוניות הקו הוא מכח הגבול (שמזה בא ההנהגה טבעית דהמקלות), ופנימיות הקו הוא
וישלח א	137	”פניאל” קאי על פני ה’, ועל הפנימיות שלמעלה, ועל הדביקות בפנימיות האלוקות. ו”פנואל” קאי על פני יעקב, ועל פנימיות הלב דהאדם, ועל המשכת הביטול בו’ קצוות שבעולם.
וישלח ב	143	מזה שעשו שב למקומו ולא ניסה להרע ליעקב משמע שהד’ מאות איש נשמטו ממנו (אף שגם הם שנאו את יעקב) ולכן לא היה יכול להרע ליעקב.
וישלח ג	150	”שאף היא יצאנית היתה” הוא למעליותא, כדי לפעול על בנות הארץ.
וישב א	156	”והלא אמך כבר מתה” ו”ורבותינו למדו מכאן” הוא פירוש אחד. שיעקב ידע שהחלום אמיתי ורק חשב שכמו ש”אמך” הוא מהדברים בטלים שבחלום, כך “השאר בטל”, שישנם עוד פרטים - שיעקב ישתחוה - שהם דברים בטלים.
וישב ב	163	בפירושו הראשון מפרש רש”י “לפי שהרגילה כו’ לדבר בו כו’” כי בכל מקום מפרש ש”אחר הדברים האלה” הוא אחר הדיבורים האלה. ב’ האופנים בביטול הגלות: ביטול הלעז על הצדיק - אתכפיא, ו”שתבוא הרווחה לצדיק על ידיהם”
וישב-חנוכה	169	לפי הפירוש הראשון ברש”י ידע יוסף שאחיו רוצים להמיתו, ומ”מ הלך אליהם, כי רש”י סובר שמותר למסור נפשו עבור כל המצוות. או שהיה ע”ד “גדול הדור”, ואחיו היו בבחי’ “והדור פרוץ בכך” ולכן מותר למסור נפשו. ועד”ז
מקץ א	176	רק “ויגלח” הוא מפני כבוד המלכות, אך “ויחלף שמלותיו” הוא מפני שהבגדים הם מיוחדים לבית האסורים. ראש השנה הו”ע בנין המלכות – שנעשה ע”י צמצום דהשערות – “ויגלח”. בחי’ יוסף הוא האור שלמעלה מהעולם, למעלה מהצ
מקץ ב	181	ע”פ פשש”מ לא מצינו שהשבטים קיימו את כל התורה. יוסף “פרע להם את בית השחיטה” כדי שלאחר שיתגלה אליהם יאמינו לו, שהרי ידע שבבית יעקב ישנה הקפדה על אופן טביחת הבשר.
חנוכה	187	כאשר שבת חנוכה חל ביום א’ דר”ח, יש להוסיף בסיום ההפטרה פסוק ראשון ואחרון דהפטרת שבת ר”ח ופסוק ראשון ואחרון דהפטרת מחר חודש.
ויגש א	192	ביאורים בדין “לא ישמיע קולו בתפילתו”: (א) שלא יהי’ מקטני אמנה. (ב) כי תפילה צ”ל בביטול. (ג) מצד עצם החפצא דתפילה – כוונת הלב. ע”פ הזוהר הטעם הוא מפני שתפילה הוא כנגד עולם האצי’ – תכלית הביטול. אך לעת”
ויגש ב	198	”אך תרגזו בדרך”: גמרא: הזהירם שלא ללמוד בעיון בדרך. להמדרש: הזהירם שילמדו לגירסא בדרך, בשביל שמירה. לגירסת התוספות במדרש: הזהירם ללמוד לעיונא בדרך, שאז השמירה אינה רק בדרך סגולה, אלא הלימוד פועלת שינו
ויגש ג	206	משיח נקרא רועה וקיסר ע”ש פעולתו בענין המלוכה, ובזה ישנו חידוש לגבי דוד. ונקרא נשיא מצד ענין הלימוד שילמד דעת את כל העם, ומצד זה נקרא רק פלגי קיסר, כי אין זה חידוש אמיתי, כי כל עניני התורה ניתנו במ”ת.
ויחי א	211	”תעלה בעידנה” – שכמו שיעקב השביע את יוסף כדי לעודדו ולחזקו לקיום הבקשה אף שהיא היפך רצונו של פרעה – כך השתחוה לו כדי לחזקו ולעודדו (דשועל הוא השפל שבחיות). ובהמשך הפרשה מפרש “אע”פ שהוא בני כו’ ואחלוק
ויחי ב	216	לכו”ע מעלת המברך הוא שגורם את איכות ההשפעה, אך יכול להיות עיכובים בההמשכה, ומעלת העונה אמן הוא שממשיך את הברכה בפועל. וחולקים מה עדיף הבכח או הבפועל. השייכות לנזיר – שנזיר הוא הן לשון זכר והן לשון נקב
ויחי ג	223	”אין מסיחין בסעודה” - גם בדברי תורה - “שמא יקדים קנה לושט”, וא”כ “שכיחא הזיקא” ואין אומרים ש”תורה מגינה ומצלי”. “בתר דסעיד אמר ר”י יעקב אבינו לא מת” - שיעקב הוא למעלה מהעולם, וזה שאין סומכים על נס הוא

---

← All Volumes