Likkutei Sichos — Volume 34

Author: The Rebbe | Book: Likkutei Sichos

Browse on dach.dev →

Table of Contents

Sicha	Page	Summary
דברים א	1	הנסיעה ניסית בג’ ימים (אף ש”אחד עשר יום מחורב”) היא ראיה מוחשית לזה שה’ נתן להם את הארץ באופן ש ש”אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה”, אך ע”י שילוח המרגלים (עוד קודם שחטאו המרגלים) הראו בנ”י שאין סומ
דברים ב	9	ישנם ב’ סוגי נבונים: (א) שרק מרחיבים את הדבר - וסוג זה של נבונים היה נצרך עבור בניית המשכן. אך לדיינים צריך נבונים (ב) שמוסיפים על הדבר שקיבלו - “כשולחני תגר כו’ מחזר ומביא משלו” - כדי לדון בכל העניני
דברים ג	17	”ותרגנו באהליכם” הוא תלונה נוספת, והיתה בחשאי, משום שבנ”י ידעו שה’ “אוהב אתכם” ולא יכלו לומר בגלוי שה’ שונא אותם. דבנ”י טענו (“דבלבך על רחמך מה דבליביה עלך”) שה’ שונא אותם אע”פ שהם אוהבים אותו, אך האמ
ואתחנן א	24	לפי אדמו”ר הזקן האיסור לשכוח דברי תורה הוא משום שע”י השכחה הרי הוא “כפורש מן התורה”. ועפ”ז מובן שהנהגת ר’ זירא - שהתענה כדי לשכוח תלמוד בבלי - אינה פרישה מן התורה ואדרבא. ובפרט שע”י שיוכל ללמוד תלמוד
ואתחנן ב	32	בספר היד מדבר הרמב”ם על אהבה שאינה הרגש של דביקות אלא הרגש של צימאון מהריחוק. ולכן אין זה בסתירה ליראה ואדרבא הביטול דיראה בא בהמשך לתנועת הריחוק שבצימאון האהבה.
ט”ו באב	41	בכתר תורה ישנם ב’ ענינים: (א) זה שהתורה היא כתר לאדם, (ב) ענין נעלה יותר ב”כתר תורה” והוא עיקרה ומהותה של התורה והוא הדביקות בנותן התורה. וזהו הביאור בזה שדוקא כשהלילות מתארכין צריך להוסיף בתורה כי אז
עקב א	51	משה תפס את הלוחות, מפני שלכתחילה התכוון ליתן את הלוחות לבנ”י (אף שהלוחות ניתנו לו), וא”כ לא קנה אותם לגמרי, ולכן תפס אותם כדי שיקנה אותם, ורק אח”כ שברם. ובפנימיות הענינים: מצד גודל אהבת משה לבנ”י תפס
עקב ב	59	שינוי הגברא הוא דוקא כשהתשובה היא בשלימות, אך מ”מ מכפר הקב”ה גם כשהתשובה אינה בשלימות, ולכן מצד האדם הרי זה נראה כשוחד. אך אין זה סתירה להפסוק “לא יקח שוחד” כי הקב”ה רואה שישנה כבר נקודת השינוי.
עקב ג	67	להבבלי אין ביכולת כל אדם להגיע למדרגה הנעלית ביראה ד”השתחוו לה’ בהדרת קודש” ולכן דוחה את הלימוד ד”בהדרת”. ולהירושלמי יכול האדם להגיע גם למדרגה זו, ולכן מביא גם את הלימוד ד”בהדרת”. ובמדרש - שרוב סודות
ראה א	75	ג’ אופנים בביאור הדין “פירות הנלקחות מפירות מעשר שני אינן נפדין בריחוק מקום”. “זה חומר בלקוח בכסף מעשר מפירות מעשר עצמן”, “פירות מעשר עצמן” הם הקדושה שבידי שמים - “עיקר” הקדושה, ו”לקוח בכסף מעשר” הוא
ראה ב	82	”פתוח תפתח” קאי על האדם הנותן, ו”נתון תתן לו” קאי על הנתינה לעני. ולכן נאמר “מאה פעמים” שמתאים לנתינה בפועל דוקא בשייכות ל”נתון תתן”, משא”כ בפ”פתוח תפתח” החידוש הוא - שלא רק הנתינה הראשונה אלא - שכל נ
ראה-אלול	89	קס”ד שבימי הדין, שאז שוקלים את מעשי האדם, העיקר הוא להרבות במעשים טובים שאז יזכה בדין, ולכן משמיענו הרמב”ם שצריך להרבות בצדקה, כי זה גופא שהמעשים שלנו תופסים מקום לגבי הקב”ה (שלכן זוכים בדין) הוא צדקה
אלול	95	ביום א’ דר”ח אלול תוקעים להתלמד, דכמו ישנו התקיעה בקול פשוט שלאחר המאה קולות, כך ישנו תקיעה כללית בראש חודש אלול לפני התחלת התקיעות דאלול וראש השנה.
שופטים א	98	השוטרים דפרשתנו פועלים שהבעל דין יקיים את הפסק של השופט, ובכללות שבני אדם יקבלו עליהם את מרות השופט. ובפרשת דברים שוטרים הם אלו המבצעים בפועל את גזר הדין של השופטים - “על פי הדיינין”.
שופטים ב	106	בגוף ונפש האדם ניכר בעלותו של הקב”ה, ולכן לא יתכן שיהיה לאדם דין בעלות עליהם (ולכן “אין ממיתין ומלקין את האדם בהודאת פיו”, “לפי שאין נפשו של אדם קנינו”). משא”כ בממונו אין קדושה, ולא ניכרת בהם בעלותו ש
שופטים ג	114	מהפסוק “ושב” אין ראיה שהגאולה תהיה ע”י מלך המשיח, ולכן מביא הרמב”ם את הראיה מבלעם ש”ושם נבא בשני המשיחים”. ובהלכה שלאחר זה מוסיף שלא רק שביאת המשיח כתובה בתורה אלא “אף בערי מקלט הוא אומר גו’” שביאת המ
תצא א	123	לרש”י איסור כלאים הוא רק כשהחיבור הוא בג’ הענינים דשוע טווי ונוז, שהאיסור הוא רק כשהחיבור הוא בעצם הבגד. לר”ת האיסור הוא גם בחיבור חיצוני - שגם כשכל מין נטוה ונארג בפ”ע מ”מ אסור לחברם. ולהרמב”ם שיטה מ
תצא ב	129	”בפועל הכתוב מדבר”. ב’ אופנים בעבודת בנ”י: “כרם” - עבודת ה’ בתענוג, ו”קמה” – עבודת ה’ כפי המוכרח.
תצא ג	138	”לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה” – ב’ הענינים בזה: הנהגה מגונה של האדם, וצער חברו.
תבא א	145	להספרי חיוב הביכורים הוא “מיד”, והירושה וישיבה הוא הסרת “אריה דרביע עליה”. בעבודה: ישנו ההודאה מיד בקומו משנתו, ולאח”ז מגיעים להודאה שבתפילה - “לאחר ירושה וישיבה”.
תבא ב	153	”והלכת בדרכיו” נמנית במנין המצוות (דלא כמצוה כוללת שאינה נמנית) מפני שיש בה הוספה והוא שכוונת המצות יהיה “להדמות בו יתעלה”, וזהו “והלכת” - הליכה אמיתית - בל”ג - שייכת רק כשיוצא מהגבלת טבע מדותיו.
תבא ג	160	עד ארבעין שנין. רש”י: משנולד - דקאי על הגידול הטבעי דכח השכל. ותוספות: משהתחיל ללמוד - דעומד במקום רבו דוקא ע”י הלימוד בפועל, שאז משתכלל שכל התלמיד ונעשה כשכל הרב שבאין ערוך.
נצבים א	167	הפירוש “אילו היתה בשמים” הוא אילו היתה על הארץ – ע”ד “קצה השמים”. להרמב”ן קאי על התשובה. “בדרך ארוכה וקצרה”, “קצרה”: עבודת הצדיק, “ארוכה”: עבודת הבע”ת.
נצבים ב	173	עי”ז שהאהבה - “ובלבבך” - נמשך “בפיך” וב”לעשותו” ה”ז “בדרך ארוכה וקצרה”. ועד”ז צריך להמשיך את האמונה בשכל – מתאים להנהגת הרמב”ם.
ר”ה	180	לפי התוספות התקיעות אין מעכבות את הברכות כי “במה בשופר” הוא פסוקי שופרות. ולרש”י תקיעות וברכות מעכבות זו את זו, מפני ש”במה בשופר” קאי על תקיעת שופר. שהפסוקים פועלים את ההמשכה כמבואר במשל הבעש”ט והרלו”
וילך א	187	בענין ב’ מצות האחרונות בתורה – מצות הקהל ומצות כתיבת ספר תורה.
וילך ב	194	ביאור פירוש רש”י - “והסתרתי פני: כמו שאיני רואה בצרתם”.
עשי”ת	200	הביאור ב”דרשו ה’ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב”, ושייכותו לעבודת התשובה.
האזינו	206	ביאור ג’ הלשונות בפרש”י ד”ה “ימצאהו בארץ מדבר”: “תורתו” “מלכותו” “ועולו”.
חה”ס	211	הכוונה דמצות הקהל - “למען ישמעו גו’”, ששייך גם בזמן הזה - הוא חלק מעצם המצוה, ולכן הנצחיות דמצות הקהל הוא יותר מבשאר מצות שאינם נוהגים בזה”ז.
ברכה	217	המעלה הכי גדולה של משה הוא ש”נשאו לבו” – שעורר את האהבה לבנ”י בלבו עד ששיבר את הלוחות כדי להציל את בנ”י, וזהו שלימות ומעלת התורה – גילוי מעלתם של בנ”י.

---

← All Volumes