Likkutei Sichos — Volume 33

Author: The Rebbe | Book: Likkutei Sichos

Browse on dach.dev →

Table of Contents

Sicha	Page	Summary
במדבר א	1	לפירוש הא’ (“כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו”) גם רישא דקרא (“אך כו’ לא תפקוד”) בא להגדיש החיוב - למנות את שבט לוי לבדו. ולפירוש הב’ (“צפה הקב”ה שעתידה לעמוד גזירה כו’”) גם רישא דקרא בא להדגיש א
במדבר ב	10	ג’ אופנים בפעולת השכינות: (א) הפעולה של השכן היא רק באופן חיצוני. (ב) פעולת השכן היא פעולה פנימית שמשנה את המהות. (ג) שכינות אינה הסיבה אלא הסימן על מהותו של השכן, והשכינות רק מגלה ומוציאה תכונה זו לג
חה”ש א	18	ישעיה לא ראה את המרכבה אלא רקאת האלוקות שבהם. משא”כ יחזקאל כשהסתכל על שור ראה את השור, אך ראה שזהו רק דמות של האלוקות שמחיה את הנברא. ולכן בשבועות מפטירין ביחזקאל בשבועות, מפני שעיקר ההדגשה והחידוש דמ
חה”ש ב	26	בני ישראל היו יכולין לטבול בשבת בשביל הגירות, אף שהדין הוא שאסור לטבול לשם גירות בשבת, מפני שבנ”י לא קיבלו את המצות עד ששמעו את עשרת הדברות, ואם כן הטבילה שהיה לפני עשרת הדיברות לא פעלה את הגירות ולכן
חה”ש ג	34	לאחרי שהרמב”ם מדבר ע”ד קדושת ס”ת וחיוב הגברא לכבד את הס”ת, מדבר על פעולת ס”ת על האדם - “כל מי שיושב לפני ספר תורה ישב בכובד ראש כו’“. ג’ ענינים שבס”ת – (א) קדושתה (ב) לוחות הברית (ג) עד הנאמן - הם ג’
נשא א	42	”בשלושה כתרים כו’” מדובר במעלת הרוממות שבערך לשאר עניני רוממות, ו”יקרה היא מפנינים כו’” קאי על הרוממות שלמעלה משאר עניני רוממות - כשלימוד התורה היא בביטול ומביאה לידי מעשה.
נשא ב	50	ברכת כהנים הוא בהוספה על הברכות שבפרשת בחקותי, ולכן מפרש רש”י ש”יברכך” הוא - לא ברכה לאדם עצמו אלא - “שיתרכו נכסיך”. “וישמרך” הוא ברכה לשמירת הממון, דאילו פירושו הי’ שמירה על האדם הי’ צריך להכתב לפני
בהעלותך א	56	התשלומים דפסח הוא בחודש שלאחריו, מפני שפסח שני קשור עם העבודה דחודש השני - אתהפכא. גם אלה שלא הקריבו פסח ראשון קיימו את כל שאר עניני הפסח – ועי”ז באים למעלת האתהפכא בחודש השני. ואלו שהקריבו את פסח ראש
בהעלותך ב	62	להרמב”ם חיוב השמחה ביו”ט הוא מצד הקרבת הקרבן לה’. ולאדה”ז השמחה דכל אחד כראוי לו היא היא השמחה האמורה בכתוב. (וזהו שאומר שבשבת לא נאמר שמחה, שכוונתו שלא נאמר השמחה דיו”ט, כי השמחה דשבת הוא ענין שונה ש
בהעלותך ג	71	רש”י אינו אומר שהקישואים קשים לכל אדם כי אם כן טענת בנ”י אינה מובנת, ומשה היה צריך לומר להם שקישואים הם רע לגוף. ולכן אומר שהקישואים רעים רק למניקות - ומשמיט מעוברות - כי רוצה להקטין את מספר האנשים של
שלח א	78	משה אמר “יושיעך מעצת המרגלים” אפילו מעצה טובה, כי גם נתינת עצה הוא ענין בלתי רצוי.
שלח ב	85	המרגלים רצו להישאר במדבר כדי להוסיף בחכמה ולהגיע לחיי העולם הבא בלי הבלבולים דעולם הזה הגשמי. אך לא הגיעו להמדריגה דעושה האמת מפני שהיא אמת. ולכן נשארו בנ”י במדבר ארבעים שנה, שאז גדלה חכמתם והגיעו להמ
שלח ג	95	טעם האריז”ל שציצית צריכים להיות מכוסים, הוא שהטלית קטן הוא בחינת פנימיות, ולכן גם הראיה הוא ענין הסתכלות פנימית. וזהו טעם הנוהגים שהציצית יהיה מבחוץ כי רוב בני ישראל זקוקים לחיזוק בזכירת כל המצוות על
קרח א	105	”אל תפן אל מנחתם” הוא בקשה שהקב”ה שלא יחשיב זאת לקטורת זרה, אלא ביקש שלא יפן אליהם כלל, והעונש יהיה עבור חטא המחלוקת על משה ואהרן. (אך מביא גם פירוש המדרש מפני שמשה אינו צריך לבקש ענין שהוא לשלול את ה
קרח ב	113	ג’ המדרגות בשליחות. ההוה אמינא של ר’ אשי שבכח התורה נכרי יכול להיות שליח מפני ששליחות הוא רק בנוגע לחפצא. אך “הא דרב אשי בדותא היא” מפני שהפעולה בהחפצא יכולה להיחשב כפעולת המשלח רק באם הוא שליח – שדומ
קרח ג	120	להש”ס ישנה חילוק בין ה”עשה” ל”לא תעשה”. ד”העשה” הוא לתרום מן היפה, כולל מן היפה על הרע, אך ה”לא תעשה” הוא רק שלא לתרום מן הרע על הטוב, אך אם תורם מן הבינונית אינו חוטא. משא”כ להספרי שאם אינו תורם מן ה
חוקת א	127	הפרה מכפרת על חטא העגל (סיבת המיתה) ולכן היא מטהרת ממיתה. הכח להטהרה הוא מהנצחיות דמשה, וברוחניות הו”ע כח המס”נ.
חוקת ב	131	ס”ד שבסיחון תלה השליחות בבנ”י מפני שהשליחות לא הי’ בציווי ה’, וכדי לשלול פירוש זה אומר רש”י ש”במקום אחר תולה השליחות במשה”, שגם בשליחות לסיחון תלה השליחות במשה, מפני ש”משה הוא ישראל וישראל הם משה”.
י”ב-י”ג תמוז א	138	ברכת הנס הוא על נס שלמעלה מן הטבע אף שלא היה בצרה לפני כן. אך בברכת הגומל, שההודאה היא על היציאה מסכנה, אומר “לחייבים” שהוא עצמו הוא הגורם שנמצא בסכנה. הצדיק חייב בדבר הסכנה הוא מפני שהסיבה שה’ מביאו
י”ב-י”ג תמוז ב	145	ההוראה שצריך לשמש כיסוד להתועדויות די”ב תמוז: שהעיקר הוא חיזוק התורה שבה לא שייך פשרות, וביחד עם זה צריך להשתדל בחיזוק היהדות “בכל אתר ואתר”.
בלק	149	בנבואה הראשונה מדגיש ש”לא קבה אל”, שהקב”ה אוהב את בנ”י ולכן אינו יכול לקללם, ולכן מקדים רש”י את פירוש המדרש המדגיש את חשיבותם לפני המקום. ובנבואה השנייה מפרט את מעלותיהם של בנ”י שלכן ראויים לברכה, ולכ
י”ז תמוז (נדחה	156	לדעת רבי מפני שעיקרו של התענית - יום רצון להקב”ה - מתקיים בשבת, לכן החלק שאינו עיקרי – עינוי הגוף - מתבטל ונדחה לגמרי. אך לא הודו לא חכמים, כי כל זמן שלא בטלו הצומות צריכים לתענית כפשוטה, ולכן צריך מע
פנחס א	164	”הרואה פנחס בחלום פלא נעשה לו”, “פלא” לשון יחיד, דעיקר החידוש אצל פנחס היה לא בכמות הנסים אלא באיכות הנס - שנעשו ריבוי ניסים בענין אחד, שמזה נראה בעליל שההנהגה היתה מלכתחילה באופן של פלא.
פנחס ב	170	התשובה של בני קרח היה “בשעת המחלוקת” (ולא לפנ”כ בעת ההתראת משה) ו”הרהרו תשובה בלבם” - אך התשובה לא באה בגילוי בדיבור, ז”א שהיה בהם דבר והיפוכו - שבחיצוניות נראה שחולקים על משה אך בפנימיות הרהרו תשובה,
פנחס ג	176	בשמיני עצרת לא נאמר “מקרא קדש”, ומפרש רש”י שבכל המועדים איסור מלאכה הוא תוצאה מהענין החיובי, משא”כ בשמע”צ שכל ענינו של היום הוא “עצורים בעשיית מלאכה”. אך קשה שהרי עיקר הפרשה מדברת בקרבנות, ולכן מביא פ
מטות	186	ויש לומר שלרש”י בפשוטו של מקרא גדר הפרת החכם הוא כמו הפרת הבעל, שכמו שהאישה היא ברשות בעלה שלכן יכול להפר את הנדר ללא טעם ופתח חרטה, כך כל אחד הוא ברשות ראשי המטות ולכן יכולים הם להפר את הנדרים.
בין המצרים-מטות	194	שקדים הם מרים ואח”כ נעשים מתוקים, ע”ד ימי בין המצרים שיהפכו לשמחה, וזהו הקשר לפרשת מטות שבה מדובר על הפיכת החושך לאור.
מסעי א	199	”אשר ינחלו” קאי הנשיאים, ומזה שנאמר בפסוק שמדבר על אלעזר ויהושע – שלהם היה מינוי מיוחד מאת ה’ – מובן שלנשיאים הי’ מינוי מאת ה’ לדאוג לצרכי כל יחיד, ולכן אומר רש”י שהנשיאים חולקים את הארץ “ובורר לכל אח
מסעי ב	206	הישיבה בערי מקלט אינו רק כדי להציל מנקמת גואל הדם אלא גם כדי להציל את הרוצח מהדין ד”אין לו דם”, שענין זה נמשך עד מות הכהן גדול, מפני ב’ הפירושים שברש”י: שאינו כדאי שיהא לפני כהן גדול, או מפני שמיתת כה

---

← All Volumes