Likkutei Sichos — Volume 32

Author: The Rebbe | Book: Likkutei Sichos

Browse on dach.dev →

Table of Contents

Sicha	Page	Summary
ויקרא א	1	לרש”י אין טעם לקרבנות, וכל ענינם הוא רק לקיים רצון ה’ (דבחוקים ההדגשה היא פעולת הקבלת עול על האדם, משא”כ בקרבנות העיקר הוא “שאמרתי”). ולכן דוקא בקרבנות נאמר “ניחוח, נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני”.
ויקרא ב	7	יש לפרש את פעולת החטאת בב’ אופנים: (א) בשביל טהרת הנפש, וזהו טעם הגירסא “ואם הביא לא כיפר” כי כל פעם שחטא הוא במצב אחר. (ב) כי גמירת ליבו של אדם שלא יעשהו עוד מתקבל אצל הקב”ה דוקא עם מעשה הבאת הקרבן,
ויקרא ג	13	אשם בא על המזיד ולכן הוא חמור יותר ולכן הכפרה בא מן הזכרים, שהוע התוקף וחוזק, ואילו חטאת בא על השוגג, ולכן הכפרה באה מן הנקבות - שענינה הוא לשון רכה. וזהו שאין מערבים את החטאת ואשם דהם שונים (גם) בפעו
ניסן	19	עושים זכר לחנוכת המזבח כי החנוכה הוא ענין נצחי הפועל על כל הדורות. בחודש ניסן מודגש ענין הנצחיות דנשיאי ישראל. על ידי כתביו ספריו ונכסיו (גם) הגשמיים של כ”ק מו”ח אדמו”ר מתקשרים עמו בעצמו ובגשמיות.
צו	28	משה שימש בחלוק לבן להדגיש שהכהונה לא היה ענין בפני עצמו אלא חלק מה”ונועדתי” - המקום שבו היה גילוי הנבואה למשה - שלכן לא הוצרך לבגדי כהונה.
ערב פסח	36	באמירת סדר קרבן פסח מצינו חידוש שמספרים על ההקרבה. וי”ל שזהו מפני שבאמירת סדר קרבן פסח ישנו גם המעלה דהחפצא של הקרבן. וזהו שהסיום הוא “ואם נמצא טריפה לא עלה לו עד שמביא אחר”, כי בזה מודגש שאין מספיק מ
חה”פ	44	הראב”ד סובר שחכמים לא תיקנו  לטבול את המצה בחרוסת כי זיכרון הגלות יפריע להרגש החירות. והרמב”ם סובר שחרוסת – שענינה זיכרון השעבוד המיוחד דמצרים - אינו מפריע להרגש החירות. להרמב”ם גם בזמן הגלות יכולים ל
שמיני א	54	כדי להדגיש את השתתפות בני אהרן בעבודה מדגיש הכתוב “וימציאו”, שהוא “לשון הושטה והזמנה”, שעל ידי פעולת בני אהרן היה הדם מזומן לזריקה (משא”כ בחטאת שבה הי’ צריך לטבול את אצבעו בדם).
שמיני ב	58	לרש”י החיוב לטהר עצמו ברגל (אינו מצד החיוב להקריב קרבן אלא) הוא מהפסוק “מקרא קודש”, ולכן החיוב הוא גם בחו”ל וגם בזמן הגלות. והחיוב הוא רק ביו”ט ולא בחוה”מ, והחיוב הוא גם לאחר שהקריב.
שמיני ג	66	כוונת הרמב”ם ה”כל הנזהר בדברים אלו מביא קדושה וטהרה יתירה כו’” הוא שצריכים להתרחק מדברים אלו - לא רק מפני “שנפש רוב בני אדם קיהה מהן” אלא - מפני שהזהירות בענינים אלו מוסיף קדושה בנפש.
אייר	72	הכח לעבודה באייר - שאז מתחזק הטבע - מקבלים משבת מברכים אייר שהוא עדיין בחודש ניסן, והברכה היא “אני הוי’ רופאך”, שמצד אחד הוא במצב שצריך לרפואה, אך מצד השני הרפואה באה מהקב”ה, שהרפואה עוקרת את החולי מע
תזריע א	77	לרש”י הדין ד”מחיה” ו”כולו הפך לבן” הוא בפרשה בפני עצמה ללמדנו שחלות שם נגע הוא רק כשהנגע הוא על חלק מסוים בגוף ולא בכל הגוף. “אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות”, שהעולם הולך ומתברר ומתגלה שמלכו
תזריע ב	84	לפי המשנה הפסול ד”כהן שחשך מאור עיניו” הוא מפני שחסר במעשה ראיית הנגע (ולא מפני חיסרון בהגברא), וגם הדין “פרט לבית הסתרים” הוא דין במעשה ראיית הנגע, וא”כ שניהם דין אחד, ולכן מביאה המשנה ב’ דינים אלו כ
מצורע	91	לרש”י “האמוריים” הטמינו מטמוניות כל מ’ שנה, מפני שבשעת יציאת מצרים שלם עון האמורי, משא”כ שאר האומות שלא שלם עוונם עד לאחר מיתת יהושע. להמדרש טעם ההטמנה הוא משום שחשבו שגם אחרי מלחמה יוכלו לעשות שלום ע
אחרי א	98	הקירוב של שני בני אהרן לאלוקות היה באופן שהיו קשורים עם ה’ ולא היו מציאות בפני עצמם, וזהו שעל ידי מיתתם נתקדש הבית, כי נתגלה שלא רק שהששכינה מתייחדת בעצם גוף הבית.
אחרי ב	106	כמו שהתחלת העבודה הוא שמפרישין את הכה”ג מביתו, כך סיום העבודה הוא כשמלווין אותו לביתו. ולכן היו”ט שהיה עושה שייכת לעבודה בשליחות כל ישראל. מיד כשמסיים את העבודה דיוה”כ - פרישות מהעולם - הולך לביתו כדי
קדושים א	112	להרמב”ם כשנוטל ממון חבירו בחזקה ממילא מבטל ומפקיע את בעלותו של האדם מעל רכושו, ולכן הרי זה כאילו נוטל נשמתו ממנו, ולכן “תקנת השבים” הוא רק כאשר אין הגזילה קיימת, אך כהגזילה קיימת מחוייב להחזירה, כי כש
קדושים ב	120	הציווי “לא תעמוד” הוא בלשון שלילה, מפני שמדובר במקרה שיש סברא שאינו צריך להצילו, כי ישנה ספק סכנה לאדם המציל. ולכן מביא רש”י דוגמא מ”טובע בנהר (אך ישנו גם בכנה להמציל שהרי) וחיה או ליסטים באים עליו”.
אמור א	127	להרמב”ם (בספר הלכות) העיקר במועדים הוא חיוב הגברא - שלכן מביא את סדר המועדים לפי החומרא שלהם מצד האדם. שם הספר הוא ספר זמנים, כי כוונתו להדגיש את מעלת קיום המצות של הגברא עד כדי כך שהגברא פועל על הזמן
אמור ב	134	ביאור הדין שאין מביאים מנחות קודם לשתי הלחם: (א) איסור חדש במקדש קודם הבאת הלחם הוא אותו הגדר דאיסור חדש להדיוט.  (ב) איסור חדש לגבוה הוא איסור בפני עצמו. (ג) הם חלוקים בעצם גדרם, דהעומר מתיר, אך אין
אמור ג	140	לפי אדמו”ר הזקן לא רק שהסוכה צריכה לעשות צל לאדם, אלא שגם הסכך צריך להיות עשוי לצל - צילתה מרובה מחמתה. דעושים זכר דוקא להנס שאינו הכרחי (צל) - ולא על זה שענני הכבוד השוו את ההרים והגנו על בנ”י - שבזה
ל”ג בעומר	149	יש לומר שמיתת היה מפני “שלא נהגו כבוד” בצירוף עם ה(עין הרע ד)מספר כ”ד אלף תלמידים. כשיצא רשב”י מהמערה חיפש ענין של אהבת ישראל - “איכא מילתא דבעי לתיקוני”, שתיקן את הענין ד”לא נהגו כבוד זה בזה”, והנחיל
בהר א	154	בכסף של עצמו אמר רב שהוא אינו חוזר בו, אך בכסף של הציבור אמר שאם המקבל הוא עשיר אזי ישאלו אותו עוד פעם. ענין שמיטה הוא שגם הזריעה הוא מצד “מאמין בחי העולמים”, ועד”ז בנוגע לקנינים, שהתוקף שבה הוא לא מפ
בהר ב	161	רש”י כופל את פירושו “שטרי קודם”, מפני שבנמכר לעכו”ם פירוש “שטרי קודם” הוא שבעצם אינו עבד, אך בנמכר לישראל פירוש “שטרי קודם” הוא שהוא עבד ורק שישנם הגבלות על העבדות.
בחוקותי א	168	התו”כ סובר “לצד התשובה הן הדברים”, שהתשובה מעבירה את הרע אך צריך את ברית אבות בשביל ה”עשה טוב”, ולכן מדגיש את מעלת יעקב - שמעשה יעקב הי’ בתכלית הקדושה שמטתו שלימה כו’. אך לרש”י נוגע עצם מציאות האבות ש
בחוקותי ב	174	הרמב”ם אומר שצריך להתבונן בחוקים ולמצוא טעמים להם, ואין זה סתירה לדבריו שבחוקים צריך לומר “אפשי (ומה אעשה כו’)”, כי בחוקים כללות המצוה אינה מובנת בשכל ורק שיש פרטים שיש בהם טעם, ועי”ז ניתן הכח לקיים א

---

← All Volumes