Likkutei Sichos — Volume 31
Author: The Rebbe | Book: Likkutei Sichos
Table of Contents
| Sicha | Page | Summary |
|---|---|---|
| שמות א | 1 | ”המגביה ידו על חבירו כו’”: (א) זהו התחלת פעולת ההכאה. (ב) דעת הרמב”ם: איסור מצד הגברא, שעצם הרמת יד – שנבראה בכדי לקיים מצות – עבור היפך החסד הוא חטא. בפנימיות הענינים: “המגביה ידו” הוא השפעה יותר מהר |
| שמות ב | 8 | לשון הרע הוא סתירה לגאולה, דלה”ר מגלה את הפירוד והחילוק שבין אחד לשני, וזהו בסתירה לבחירת הקב”ה בבני ישראל - עם אחד – בעת לידת עם ישראל. והנה, עבדות פועל שבירת הישות והגאוה, שעי”ז ראויים לגאולה ולבחיר |
| שמות ג | 15 | ”על החמור” הוא ביאור לטענת משה “שלח נא ביד תשלח”, “הוא החמור כו’ לעקדת יצחק” מורה שאברהם קיים את ציווי ה’ ללא היסוס, ו”והוא שעתיד מלך המשיח להיגלות עליו” מראה שהגאולה ע”י משיח הוא בהמשך ובכוחו של משה. |
| וארא א | 23 | מענה הקב”ה למשה היה שדוקא ע”י קושי הגלות אפשר להגיע לגילוי שם הוי’, וזהו שהתורה מדגישה שהאבות – שלא היו בגלות – לא זכו לגילוי שם הוי’. |
| וארא ב | 28 | איך שייך לומר שטעם הציווי הוא ש”כבד לב פרעה” הרי ה’ חיזק את לבו? ולכן מפרש רש”י ש”כבד תרגומו יקיר”, כי עי”ז ברור שהכבדות הוא לא רק מפני שה’ חיזק את לבו אלא גם מפני שמצד עצמו הי’ לו לב כבד, ולכן מביא ה |
| וארא ג | 34 | המים נהפכו לדם מיד, וא”כ קשה מהו “וימלא גו’” - שהמכה נתמלאה לאחר שבעת ימים? ומפרש רש”י שהמכה שימשה באופן שלילי - שלא שב היאור לקדמותו. “וימלא גו’” הוא הקדמה להתראה שלאח”ז כי שני החלקים שבכל מכה - המכה |
| וארא ד | 41 | ”שרט לו שריטה בכותל” כדי שפרעה ידע ברור שהמכה באה מהקב”ה (דאם הי’ מראה על שעון מים וכיוצ”ב היו יכולים חרטומי מצרים לשנות את הזמן וכיוצ”ב). שריטה בכותל והגעת השמש בכותל הו”ע חיבור חסד וגבורה. |
| בא א | 46 | להמדרש במכת חושך היה אור ניסי לבנ”י כדי שיראו את המטמוניות, משא”כ לרש”י הוצרכו בנ”י לחפש בדרך הטבע, כי צריכים לקיים מצוות בדרך הטבע. ובפנימיות הענינים: לרש”י העבודה עם עצמו - “אור במושבותם”, ומכת חושך |
| בא ב | 53 | להרמב”ם החגיגה נאכלת צלי (אף שנאכלת לב’ ימים, דלא כפסח). דצלי הוא: (א) תנאי אכילת הפסח. (ב) חלק מענין הכללי שכל מעשה לילה זו יהיו דרך חירות. אכילת החגיגה הוא דרך חירות - כדי שהפסח יהי’ נאכל על השובע, |
| בא ג | 61 | מדוע ישאלו הבנים דוקא “מחר” ולא באותו יום עצמו? ולכן מפרש רש”י שב”מחר” ישנם עוד פירושים, “יש מחר שהוא עכשיו” (מיד לאחר רגע המאורע, ולא למחרת), וכאן הכוונה ב”מחר” הוא בתקופה חדשה, שאז – אף שיזכרו את כל |
| בשלח א | 69 | לר”ע בנ”י היו בביטול גמור עד שיצאו בשירת משה. (ב) ולר”א שלימות האחדות הוא כשבנ”י מרגישים את האחדות גם כמו שהם במדרגתם, ואמרו את כל השירה (במענה לאמירת משה). (ג) ולר”נ תכלית ההתאחדות הוא כשנרגש בבנ”י ש |
| בשלח ב | 77 | (א) לפי פשוטו: בשירה ישנם כפל לשונות, (שיטת הגמרא) ו”ה’ ימלוך גו’” אינו ענין חדש אלא קאי על המקדש הא’. (ב) להמדרש הו”ע חדש - המקדש דלעתיד. (ג) לרש”י שיטה ממוצעת: הכפל בשירה מוסיף פרט באותו ענין. וקאי |
| בשלח ג | 85 | דוקא (לאחר שלא ירד המן) בשבת – שענינה מנוחה ותענוג – הבינו בנ”י שעצם ענין המן הוא בחי’ תענוג, ולכן אז דוקא קראו שם למן – ללא תואר המגביל, אלא - הכנת מזון, ודוקא אז מדגישה התורה “וטעמו כצפיחית בדבש” – |
| יתרו א | 93 | ”דבר אחר כה תאמר כו’ אמור ראשי דברים לנשים כו’“. לפי הדיעה הב’ במכילתא “ראשי דברים” הוא הכלל שכולל את כל עניני התורה, כולל גם מצות עשה שהזמן גרמא (ורק שאינם חייבים לקיים מצות אלו). ומתאים להמבואר בזוה |
| יתרו ב | 99 | להרמב”ם הזכירה דקידוש והבדלה הם ענין אחד, דהמצוה הוא רק זכירת השבת בדיבור באיזה אופן שיהיה. ד”זכור” משמעה זכירה תמידית, אם כן היא כוללת גם הבדלה שענינה זכירת השבת גם בימי החול שלאחריה. ומתאים להמבואר |
| יתרו ג | 106 | לרבי שמעון כל מקום “שהתירו לך חכמים”, התירו רק “משלך” - מאיסור דרבנן שאינם תלויים במלאכה דאורייתא (דישנם איסורים שאסמכוה אמלאכא דאורייתא - “כהררים התלויין בשערה”, וישנם איסורים שאין עליהם שם מלאכה אפי |
| משפטים א | 112 | לרבי יהודה ישנם רק ג’ סוגי שומרים - ששוכר הוא בעצם כשומר חינם, ודוקא לרבי מאיר ישנם ד’ סוגי שומרים, שהשוכר (שהחפץ הוא ברשותו לטובתו) הוא גדר שונה מנושא שכר (שהחפץ הוא ברשות השומר לטובת המפקיד). ביאור |
| משפטים ב | 119 | עבד שקיבל ז’ מצוות מותר לעשות מלאכה לעצמו “כישראל בחול”, דפירוש “כישראל בחול” הוא שדיני שבת שייכים אליו, ורק שבפועל אינו אסור. להרשב”א (ולהרמב”ם לפי המ”מ) עבד שקיבל ז’ מצות (מפני שהקב”ה ציוויה אותם למ |
| משפטים ג | 128 | ”לא תהי’ משכלה ועקרה: אם תעשה רצוני”, כוונת רש”י הוא לפרש שפסוק זה אינו בהמשך להפסוק הקודם, שמדבר על איסור עבודה זרה, אלא ענין חדש, ש”אם תעשה רצוני” - אם יקיימו את כל המצוות, לא רק איסור ע”ז - אזי “לא |
| פ’ שקלים | 132 | במחצית השקל נותן רק מחצית - כי מרגיש שאינו דבר שלם ללא חיבור להקב”ה, ולכן נותן את כל מהותו - שנותן את כל המחצית בב”א. |
| תרומה א | 135 | ”תחשים” אינו צבע אלא הוא חיה שיש לה הרבה גוונים. המעלה בתחש הוא שגם הצבע הוא ממין החי. ובעבודה: גם הפרטים שאינם מעצם מציאות הדבר - הידור מצוה - צריכים להיעשות בהביטול שמצד עצם הנפש. |
| תרומה ב | 142 | ”ויקחו” פירושו שלוקחים דברים שישנם כבר אצל בני ישראל, ולכן מפרש רש”י “שיעקב נטע ארזים במצרים”. והטעם שהציווי היה באופן זה הוא “פירש רבי תנחומא” - שזהו נחמתם של ישראל שגם בהיותם במצרים רואים את הארזים |
| תרומה ג | 149 | הזוהר מדגיש את החפצא דירושלים ועזרות כו’, ולא חילוקי מדרגות הקדושה שבמקומות אלו, כי מדובר בבהמ”ק שלמעלה שבו מדרגה אחת כוללת כמה פרטים. והמשנה קאי על בהמ”ק שלמטה שמוגבל בגדר מקום, ולכן המדרגות הפרטיות |
| תצוה א | 156 | בהמשך ל”אין נשאלין בהן (אורים ותומים) להדיוט אלא או למלך או לבית דין כו’”, מבאר הרמב”ם שישנו חיוב על בני הנביאים ללבוש אפוד בד כדי שידעו העם שהם נביאים ויוכלו לבקש מהם שאלה הנוגעת ליחיד. להרמב”ם האורי |
| תצוה ב | 165 | ”אועד” קאי על הענין הא’ (שהיה באהל משה אך אח”כ) שבאהל מועד - קביעות מקום שבו ידבר ה’ עם משה. אך “ונועדתי” שבפסוק זה הוא מלשון “אתועד עמם” - “בית ועד למקשי תורה”. “בית ועד” קאי גם על “בית ועד” לה’ עם ב |
| פורים א | 170 | טעם גזירת המן היה “מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע”, דקיום בנ”י בין שבעים זאבים הוא למעלה מהטבע. אך כשבנ”י מחשיבים את הנהגת הטבע - שלא רק שהלכו לסעודה אלא “נהנו”, כי חשבו שזה יבטיח את קיומם על פי טבע - |
| פורים ב | 177 | ”קם רבה שחטיה לר’ זירא” - “אין ושחט אלא ומשך” - ענין ההעלאה, והיה לו כלות הנפש בפשטות, כי לא היה יכול לקבל את כל הגילויים. ולשנה הבאה אמר ר’ זירא שבאמת רוצה לבוא עוד הפעם לכלות הנפש, אך “לא בכל שעתא ו |
| תשא א | 184 | להרמב”ם הרחיצה היא הכנה לתפילה ועיקרה הטהרה, ובענין הטהרה אין טהרה לחצאים, ולכן צריך לקדש את ידיו ורגליו כי טהרת שניהם הם ענין אחד. ולאדה”ז הרחיצה היא הכנה כללית לעבודת ה’, ועיקר ענינה קדושה, ועיקר הק |
| תשא ב | 191 | להרשב”א: המדרגה הפחותה דנשמה יתירה שביו”ט פועלת שלא יצטרך לבשמים ביציאה משבת ליו”ט. ולתוספות: הנפש דואבת, ורק ששמחת יו”ט מועילה כמו בשמים. ולאדה”ז: בשבת ישנו שינוי באדם מצד הנשמה יתירה, אך ביו”ט אין ב |
| ויקהל א | 200 | היתידות הם חלק מהיריעות, ולכן נעשו ע”י החכמי לב, כדי שהיריעות יהיו שלימים בכל הפרטים. וזהו שכאן אומר רש”י שהם תחובין, כי באופן זה מודגש יותר שהם חלק מקביעות בנין היריעות (משא”כ אם היו רק קשורין אזי הם |
| ויקהל ב | 203 | תכלת וארגמן אינם חשובים כ”כ, ואם כן קס”ד שגם בענינים אלו צריך להיות ענין הנדיבות לב בזה שצריך להביא את כל המינים ביחד. ורש”י שולל פירוש זה ומבאר שהכוונה היא “תכלת או גו’“. |
| ויקהל ג | 211 | בדברי הקב”ה למשה לא הושוו בצלאל ואהליאב, ודוקא בדברי משה לבנ”י הושוו בצלאל ואהליאב, מפני שזה ש”לא ניכר שוע לפני דל” נוגע לידיעת בנ”י דוקא. |
| פקודי | 218 | לרש”י בשמיני למילואים היה (ג”כ) גדר דחנוכת המשכן, ולכו לא קשה מדוע הקריבו כו’ מיד לפני הקמת הקלעים, כי בחינוך המשכן ישנם תנאים שונים מסדר העבודה על פי רגיל. והיה חינוך גם להקרבה במזבח ללא מקדש - ד”מקר |