Likkutei Sichos — Volume 30

Author: The Rebbe | Book: Likkutei Sichos

Browse on dach.dev →

Table of Contents

Sicha	Page	Summary
בראשית א	1	ע”י התשובה שלמעלה מהעולם “מאבדים את העולם שנברא בעשרה מאמרות” – מאבדים את ההגבלה שבעולם.
בראשית ב	8	כוונת הבריאה היתה שיבראו “שני המאורות הגדולים” ואח”כ תתמעט הלבנה. וכמו שהוא בתורה שמצד הקב”ה הם “שני המאורות הגדולים”, אך מצד המטה ישנו חילוק בין תושב”כ לתושבע”פ.
נח א	16	המבול הוא “קילוסו של הקב”ה”, בחי’ “כמים לים מכסים”, אך מ”מ “לא יהי’ עוד מבול”, כי הכוונה היא ש”דעה את ה’” יורגש בארץ גופא.
נח ב	24	הרמב”ם סובר שפו”ר מד”ס הוא המשך למצוה מדאורייתא, ולכן אומר “כאילו בנה עולם” - שזהו התוכן דהמצוה דאורייתא.
נח ג	31	”אלוקים” הוא לאו דוקא מדת הדין כי יכול להתפרש “לשון מרות”, ורק בפסוק זה - שמשנה מהלשון “ביני” שנאמר לפנ”כ - צריך לומר שהכוונה למדת הדין, שישנה כר”ב נוספת שגם כשישנו קטרוג שלא ע”ד הרגיל “אני רואה את הא
לך לך א	36	רש”י אינו מפרש את הטעם שאברהם בנה את המזבח השלישי, מפני שענין המזבח השלישי הוא בשביל להתקשר להקב”ה ללא תועלת צדדית.
לך לך ב	44	ג’ ענינים במילה ובתמימות: שאין בו חיסרון, העליה בקודש, וביטול והנחת עצמותו.
לך לך ג	53	הציווי דמילה הוא מצד המעלה פרטית שבמילה, ועל זה מביא הרמב”ם בספר הי”ד את הפסוק שבפרשת תזריע, אך הגדר דמילה הוא “בריתו של אברהם אבינו”, ולכן בספר המצוות מביא את הפסוק שנאמר לאברהם.
וירא א	61	הבבלי מדגיש שג’ הסימנים שבישראל הם תוצאה מהביטול, ו”גומלי חסדים” קאי על החסד במעשה בפועל. ולהירושלמי הם ג’ מתנות שונות, ו”גומלי חסדים” קאי על רגש הלב.
וירא ב	68	בפ”ב דהלכות בית הבחירה: בהלכה א’ מדבר על מקום המקדש, ששייך לבנ”י, ולכן מדגיש “(יצחק) אבינו” (וההדגשה היא על השראת השכינה שע”י עקידת יצחק). ובהלכה ב’ מדבר על מקום המזבח ששייך לכל בני אדם – “ומסורת ביד
וירא ג	76	אברהם התפלל “יה”ר שתהא זו כאילו היא עשוי’ בבני”, מפני שרצה לפעול שהקב”ה ישבע, ובכל מקום השבועה נפעלת ע”י הקרבן, והשבועה נפעלה ע”י הקרבת האיל “תחת בנו” בכוונה ד”כאילו בני שחוט”.
חיי שרה א	82	ישנה בעלות כללית ובעלות פרטית. אברהם אמר לבני חת שאם ימכרו לו את הבעלות פרטית דמערת המכפלה, אזי לא יקחו בניו את הבעלות פרטית מהיבוסי כ”א ברצונם.
חיי שרה ב	90	”מכאן שקפצה לו הארץ” - דוקא בפעם השני שבה נכפל הסיפור, וא”כ קשה דמזה שהנס לא נכתב בפעם הראשונה משמע שהתורה רוצה לחסוך במילים, וא”כ מדוע פרשה של אליעזר כפולה? ולכן מפרש רש”י בד”ה זה “יפה שיחתן כו’“.
חיי שרה ג	97	הנצחיות דמלכות דוד הוא ע”י דוד ושלמה, ולכן נמשח שלמה בחיי אביו.
תולדות א	103	שמו של יצחק מורה על השמחה, כי מדת היראה דיצחק ענינה ביטול - כדי שהאדם יוכל להתקרב לאלוקות שלמעלה ממדידה והגבלה.
תולדות ב	110	לרש”י קשה מה משמיענו הכתוב “וימלאו ימיה ללדת”, ומפרש שזהו כדי שכשנלמוד את סיפור תמר נראה את שינוי הלשון, וטעם השינוי הוא מפני שכאן מלאו ימיה. לרבקה היו ב’ המעלות - מעלת הצדיק ומעלת הכובש את יצרו - שלכ
תולדות ג	116	חפירת הבאר הוא ע”י האדם, אך המים באים מאליהם. ולכן בהמ”ק נמשל לבאר כי השראת השכינה באה מלמעלה, אך באה ע”י עבודת בני ישראל - “ועשו לי מקדש”.
ויצא א	125	”כל השומר את השבת כו’ כפי כוחו” פירושו שמכניס את כל עצמותו בשבת, ועי”ז מתייחד עם השבת, ואז שכרו הוא מעין עוה”ב, ע”ד ששבת היא מעין עוה”ב.
ויצא ב	134	זבולון - בחי’ העבודה דדירה בתחתונים - פועל את קביעות דירת יעקב שענינו תורה. מפני שאף שה”דירה לו ית’” היא בתורה ובישראל, מ”מ העבודה דישראל הא באופן נצחי דוקא לאחר הירידה בעוה”ז.
ויצא ג	141	יעקב הקדים את בניו (אף שבכלל הנהגה הרצויה היא להקדים את האמהות לבנים) מפני שבנוגע ליעקב הזכרים קודמים. משא”כ עשו הקדים את נשיו (לא כדי לכבדם, אלא) מפני שהיו נקבות. כדי לברר את בחי’ עשו צריך לתוקף הלב
וישלח א	148	השגחה פרטית בדצ”ח היא לפי האופן שמשמשים לתורה ולישראל. אך בישראל - שהבחירה היא בהם גופא - אין חילוק בהשגח”פ בין פרט גדול לפרט קטן. ולכן נקבעה הזכר דהצלת יעקב בענין פרטי - גיד הנשה.
וישלח ב	155	הרמז לטומאת ע”ז הוא “הסירו גו’”, שקאי על פעולת האדם, כי הטומאה אינה בחפצא של ע”ז דהרי אין לה חשיבות. מציאות המנגד הוא רק כדי שהאדם יתגבר עליה.
וישלח ג	161	ג’ דיעות האם מחילת העוונות של החתן הוא דוקא כשעשה תשובה, מתאימים לג’ הדיעות בענין הכפרה דיוה”כ - האם הכפרה הוא דוקא עם התשובה.
י”ט כסלו	170	אדה”ז ביטל את הקטרוג על גילוי החסידות באופן של נקודה ע”י המשל דשחיקת האבן טוב שבכתר המלך. ובגאולת י”ט כסלו נתבטל הקיטרוג על גילוי החסידות באופן ד”יתפרנסון” - בהבנה והשגה.
וישב א	176	”ביקש יעקב לישב בשלוה” קאי על השלוה שבא ע”י עבודת האדם, ויעקב קיבל שלוה זו. אך אח”כ “קפץ עליו רוגזו של יוסף” כדי שיזכה לשלוה שלמעלה מהטבע (שלכן השלוה היא גם במצרים).
וישב ב	184	רש”י מפרש “כנגד ארבע חרמים שמעל עכן”, ואינו אומר שזהו אגדה, מפני שגם בפשוטו של מקרא מובן שכל סיפור מלמדנו תוכן מסוים, ולכן מפרש שמלמדנו מדוע זרח לא היה הבכור, והוא מפני שעכן יצא ממנו.
מקץ א	190	”למה תתראו”, וברש”י: “בפני בני ישמעאל ובני עשו”, מפני שהם זרע אברהם ויכולים לגרום קטרוג ע”י טענתם היתכן שאברהם ויצחק הצטרכו לצאת ממקומם מפני הרעב אך לא יעקב ובניו. מיינה של תורה: גם עבור שאר החכמות -
מקץ ב	198	ראובן רצה שהשבטים יעשו תשובה לא מצד הצרה אלא מצד עצם הענין החטא שהסביר להם אז ולכן אמר “הלא אמרתי אליכם”, ועי”ז התשובה תהי’ בבחירתם החפשית. הרמב”ם מבאר את העיקר דבחירה חפשית בהלכות תשובה, מפני שמעשה ה
חנוכה א	204	ג’ אופנים בקביעות הימים טובים: (א) פורים – על ההצלה. (ב) חנוכה – על אופן ההצלה, ולכן (לדעת הרמב”ם) היו”ט נקבע ביום ניצחון המלחמה. אך מ”מ הניצחון והמנוחה הם ב’ ענינים שונים. (ג) בפסח – שנגוף למצרים ורפ
חנוכה ב	209	”רשעים ביד צדיקים” קאי על המתיונים מבנ”י שהיו לצידם של היונים, וזה מדגיש את גודל הנס. ומכאן עידוד גדול לבני ישראל בדורנו זה. ועד”ז בעבודת כל אחד, שרוב היום עסוק בענינים גשמיים, אך עיקר מציאותו הוא העס
ויגש א	215	ב’ אופנים בערבות: (א) הערב מחייב עצמו רק בממון (והמקור לזה הוא הפסוק “לקח בגדו כי ערב זר”). (ב) גוף הערב הוא במקום הלוה (והמקור הוא מ”אנכי אערבנו”). מחלוקת האם הערבות ד”כל ישראל ערבים” פועל לא רק על ע
ויגש ב	222	פרשת עגלה ערופה היה הנתינת כח מיעקב ליוסף שגם בהיותו “בשדה” יהי’ בדביקות בהקב”ה. ב’ ענינים במעלות יוסף שהשפיע לבנ”י: (א) שלא התפעל מהמניעות ועיכובים דמצרים (“ולהחיות לכם לפליטה גדולה”). (ב) בירור מצרי
ויגש ג	229	יעקב החליט לצאת מא”י, אך כשהגיע להיציאה בפועל (לא התיירא, אך) “היה מיצר”, כי כבר היה לו שבעים נפש, ורצה שהתחלת עם ישראל יהיה בא”י. מיינה של תורה: עי”ז ש”היה מיצר” הוא למעלמה מהגלות וא”כ “אל תירא מרדה
ויחי א	236	ברש”י: “ידעתי שיש בלבך עלי”, יעקב לא התנצל, שהרי יוסף ידע שליעקב לא היה אשם בזה, ורק “שיש בלבך עלי” – שישנו הרגש כאב בלב. ולכן אמר יעקב שרחל היתה רוצה להיקבר בדרך בשביל בניה – וזהו “פעולתך”. ובשכר זה
ויחי ב	241	ענין האירוסין – שהאשה מתקדשת לאיש גם לפני שהביאה לביתו – הוא חידוש שנתחדש במ”ת. ורק מפני שיוסף היה במצרים, שהיו שטופים בזימה, היה לו תוספת זהירות וקדושה בעניני אישות ולכן כתב “שטר אירוסין” – לראיה. “ק
ויחי ג	249	סיום ספר בראשית הוא ב”וישם בארון מצרים” – שעי”ז ניתן הכח לבנ”י לשלוט ולברר את מצרים. וזהו הקשר להתחלת ספר בראשית “כח מעשיו הגיד לעמו” – הוראה לבנ”י עצמם, שצריכים לעשות א”י – בירור ארץ גשמית.

---

← All Volumes