Likkutei Sichos — Volume 3

Author: The Rebbe | Book: Likkutei Sichos

Browse on dach.dev →

Table of Contents

Sicha	Page	Summary
בראשית	747	ככל שדבר נוגע יותר כך מתגדל התנגדות היצר הרע. אילו נצטותה חוה לא היתה חוטאת, ולכן במ”ת נאמר קודם “כה תאמר לבית יעקב” - אלו הנשים.
נח	750	”ונעשה לנו שם” צריך להיות ע”י ענין רוחני כבניית ישיבה; אברהם “קיבל שכר כולם” מפני שהתעסק בבירור אנשי דורו.
לך לך	757	אברהם לא מל עד שנצטוה מפני שהמילה היה בדוגמת המצוות שלאחר מ”ת; ג’ הענינים שבמילה.
וירא	765	בבבלי: “גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה”, ובזוהר: “כאילו מקבל פני שכינה”; ע”י שאברהם נתן לאורחיו עניני מותרות – הנהגה שלמעלה מטו”ד - היה בו הכח לנסיון העקידה.
חיי שרה	772	”זקן” קאי על השלימות נפש האדם, ו”בא בימים” קאי על בירור העולם, וענין אברהם הוא חיבור שניהם - עליונים ותחתונים.
תולדות	780	הפירושים ב”אלה תולדות יצחק בן אברהם גו’” ושייכותם זה לזה.
ויצא	787	תכלית הכוונה הוא בירור הניצוצות שבחרן, ועי”ז מתעלה, עד ש”ויפגעו בו מלאכי אלוקים”; יעקב לא שכב כ’ שנה בבית לבן, בשביל חינוך ילדיו, שלא יפלו לידי לבן; לימוד פנימיות התורה נותן כח להעבודה דבירור בירורים
וישלח	795	”יעקב”: ההתעסקות בבירור הגשמיות. “ישראל”: עבודת הצדיקים, שהגשמיות אינו מסתיר.
י”ט כסלו	799	”י”ט כסלו איז דער ברית” (של חסיד); הסיפור דקול ילד בוכה וההוראה ממנו
וישב	805	החלום הראשון הי’ בנוגע לגשמיות והשני בנוגע לרוחניות. “מאלמים אלומים”: המשכת האחדות, דבקדושה צריך להיות עבודה. “ותשתחוינה לאלומתי”: הביטול לנשיא הדור.
חנוכה	810	חנוכה הוא חיבור ו”שלום” בין עבודת הצדיקים ובע”ת. וזהו ש”גדול השלום כו’” מובא בהלכות חנוכה; תכלית נר חנוכה הוא בנרות עצמם, כי הם מבטאים את הקשר העצמי דהקב”ה ובנ”י.
מקץ	819	הקב”ה גילה ליוסף את העתיד ע”י חלום, ומזה נשתלשל לכל העולם, שגם לפרעה גילה הקב”ה את העתיד בחלום. כל הענינים שבעולם משתלשלים מבנ”י.
ויגש	823	תכלית גלות מצרים הוא עבור בירור הניצוצות שבדברים הגשמיים.
ויחי	831	שורש יוסף הוא למעלה מהשבטים והאבות, ולכן דוקא יוסף הוא הנותן כח לבנ”י לבוא למצרים ולברר בירורים.
שמות	843	”שמות” – קאי על הארת הנשמה המתלבשת בגוף, שניתן לה העבודה דבירור העולם; “וימררו את חייהם” – הרוחניים, שעסקו בעבודה גשמית בתנועה שלמעלה ממדידה.
כ”ד טבת	852	השמחה היתירה ביום ההילולא של נשמה חדשה; ענינו של אדה”ז לא הי’ ענין השבירה, ולכן מוכרח שרק הסיר את מכסה קופסת הטבק.
וארא	854	משה הוא בחי’ חכמה ולכן שאל “למה הרעותה”. אך היה הגילוי שמחבר מוחין ומדות, שגם במוחין יורגש הביטול דמדות – שלא להרהר.
בא	864	דוקא במכת בכורות טענה מדת הדין “מה נשתנו אלו מאלו” (כי מטרת המכה לא היה “למען ידעו”), ובנ”י ניצלו מהמכה מפני הגילוי דהאהבה עצמית של הקב”ה לבנ”י שלמעלה מהשתלשות. וזהו שמכת בכורות היה בחצות - בחי’ שלמעל
יו”ד שבט	872	”ובני ישראל יוצאים ביד רמה” - “בריש גלי” – ר”ת דשמם של הבעש”ט, רשב”י, והאר”י, וכ”ק מו”ח אדמו”ר.
בשלח	876	ביאור הד’ כיתות בעבודת האדם. רצון ה’ הוא “ויסעו”, מצד הביטול, שהוא העבודה ד”נמנע הנמנעות”, דאף שבטל להקב”ה מ”מ הוא עובד את הקב”ה בכח עצמו. וע”י עבודה זו נעשה “הפך ים ליבשה”, שה”ים” - שקאי על העולם - נ
יתרו	887	מ”ת ענינה המשכת העצמות, ועי”ז פועלים ב”תחתונים”; “אנכי לשון מצרי”, דענין מ”ת הוא לפעול במצרים - לשון מצרי.
משפטים	895	ביאור השייכות דג’ הפירושים ב”ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם” זה לזה.
תרומה	902	השראת השכינה הוא במקום חיבור גבול ובל”ג, במשכן ובארון, ובהעבודה ד”בכל דרכך דעהו”.
תצוה	910	לפי ר”א הטהרה הוא ע”י ביטול הכוחות לפנימיות הנפש. ולחכמים, אף שהכוחות מורגשים, אם הם רק ציפוי, אזי האדם טהור.
פ’ זכור	913	”הלא שמוע מזבח טוב”, מעלת הקבלת עול, שעי”ז מבטלים את קליפת עמלק.
פורים	916	ביאור מרז”ל “אורה זו תורה ושמחה זה יו”ט וששון זו מילה ויקר אלו תפילין”, הקשר לפורים, ובעבודת האדם
תשא	923	הכפרה היא לא ע”י מעשה נתינת מחצית השקל אלא ע”י האש דעצם הנשמה.
ויקהל	930	המשכן - ההכרה ש”אין עוד מלבדו”, שדברי הרשות עצמם הם קדושה - הוא התיקון דחטא העגל.
פקודי	933	פרשת פקודי הוא האתערותא דלעילא שלאחר האתערוא דלתתא.
ויקרא	939	כשמוסר את נפשו לה’ בבוקר, הרי זה פועל על כל היום; הביאור בזה שאינו חייב קרבן על הקרבת אשם תלוי בחוץ, אך מ”מ נחשב קרבן גם אם נודע לו שלא חטא;
צו	948	בהקטרת החלבים ישנו: (א) ענין העבודה שבהם, שלכן צריכים להקטירם ביום. (ב) ענין נוסף שצריכים להקטיר אותם כדי שלא יהיו נותר, ובענין זה הנה אם לא הקטירום ביום אפשר להקטירם כל הלילה. הקטרת החלב - התענוג - ע
שבת הגדול	953	”המעשה אשר יעשון” קאי על קיום המצות בפועל, ו”דרכי ה’” - הוא אהבה ויראה.
חה”פ	957	פיסקא “הא לחמא עניא” (ס”א); פיסקא “חכם מה הוא אומר” (ס”ה)
שש”פ	966	הים הוציא עצים ופירות, שקרקע הים מגלה את העצים שישנם בו בהעלם, והעצים מגלים את הפירות. דגילוי ההעלם – האלוקות שבהעלם, ועצם הנשמה, ע”י העבודה בב’ קוין  - הוא עצם הענין דקריעת ים סוף.
שמיני	973	שמיני הוא קודש שלמעלה משבעה שענינו חול, אך מאיר דוקא לאחר שלימות עבודת האדם.
תזריע	979	”ואפשר למול לאחר זמן” - ד”לאחר זמן” ישנה גם מעלת מילה בזמנה.
מצורע	983	כשבנ”י חוטאים הפגם הוא רק בכוחות הגלויים – ע”ד שנידה לבעלה הוא רק איסור ולא טומאה.
אחרי	987	”נכנס בשלום” - שה”רצוא” אינו מפני ש”קרבת אלוקים לי טוב” אלא מפני שזהו רצון ה’, ואזי יהיה “שוב”, כי רצון ה’ הוא שיהי’ דירה בתחתונים.
קדושים	993	”מחובר לא בטיל”, וא”כ עי”ז שבנ”י קשורים עם הקב”ה אינם מתבטלים.
אמור	995	גם בזה”ז יתכן ששבועות לא יהיה ביום מ”ת - כשאדם עובר את קו התאריך באמצע הספירה.
ל”ג בעומר	1002	העליה דהילולא דרשב”י שייכת לכל אחד, דרשב”י חיבר את ב’ הקצוות דעליון ותחתון.
בהר	1007	כשהאדם אינו לוקח ריבית אלא הוא נותן את כספו בעסק, אזי פועל שהקב”ה שותף עימו בעבודתו - קורא ושונה כנגדו. אין להסתפק בזה שכבר העמיד תלמידים, והוא יקבל תוספות אור מעבודת תלמידיו, שזהו ריבית, אלא עליו לעב
בחוקותי	1012	דוקא על ידי שלומד בקבלת עול - יותר מרגילותו - שזהו “עמלים בתורה”, נעשה “חוקים” מלשון חקיקה שנעשה מציאות אחת עם התורה

---

← All Volumes