Likkutei Sichos — Volume 29

Author: The Rebbe | Book: Likkutei Sichos

Browse on dach.dev →

Table of Contents

Sicha	Page	Summary
דברים	1	מלשון “והקריתם לכם ערים” משמע ש”קריה” - שיש בה בנ”א - נוגע לעצם דין ערי מקלט. דההגנה דרוצח הוא על ידי שנעשה חלק מהכלל. בכיבוש ארץ סיחון ועוג, ההכנה לכניסה לא”י, מודגש ענין ה”קריה” כי היו צריכים לענין
דברים-שבת חזון	9	לכאורה קשה איך שייך שהקב”ה יחריב את בית המקדש אף שזהו איסור בתורה, והרי “מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות”. אלא הביאור הוא שהחורבן הוא חלק מהבניה דהבית השלישי שלמעלה משני בתי מקדשות שקדמו לו, ואם כן
שבת חזון	18	המשל לזה שמראים לכל אחד את המקדש דלעתיד הוא מבגד, והוא מפני שישנם חילוקי מדרגות בקדושת בית המקדש, דבכל חלק יש בו קדושה פרטית המכוונת כנגד מדרגה מסויימת בבהמ”ק של מעלה. ואם כן בענין זה בהמ”ק הוא כמו בג
ואתחנן א	26	”לעולם הוי’ דברך ניצב בשמים” הוא לא רק שדבר ה’ מחיה ומהוה את הנבראים, אלא שמתלבש בנבראים ולכן אין הנברא נפרד מה’. והנה קס”ד שזהו דוקא “בשמים ממעל”, בצבא השמים שהם כלים לדבר הוי’, אך “בארץ מתחת” קס”ד ש
ואתחנן ב	33	”תלמיד שגלה מגלין רבו עימו כו’ דחיי בעלי חכמה ומבקשיה כו’”, דין זה שייך לכל תלמיד, דאף שישנם תלמידים שאף שלעת עתה אינם “בעלי חכמה”, מכל מקום הם “מבקשיה”, וא”כ סו”ס יבואו לבחינת “בעלי חכמה”.
ואתחנן ג	41	בפרשתנו מדובר בשכר מיוחד שהאדם יכול ליטול מעצמו ואינו צריך “לקבל” את השכר מהקב”ה, ובנוגע לשכר מיוחד זה אומר רש”י ש”למחר ליטול שכרם”, אך כמובן שישנו שכר רגיל דמצות בעולם הזה.
עקב א	49	כשהתורה מדגישה את מעלת הלוחות קשה לרש”י מדוע לא נאמר לוחות מלא להדגיש את מעלת הלוחות. ולכן דוקא כאן מפרש רש”י “לחת כתיב ששניהם שוות”. ואינו כותב “לחת חסר”, כי אדרבא זה ששניהם שוות מבטא את מעלת הלוחות.
עקב ב	61	הרמב”ם מביא “כל מי שיש לו כו’” במזוזה דוקא, כי המזוזה עצמה מצד החפצא שבה מזכירה, משא”כ בתפילין מדייק הרמב”ם שזהו מצד קדושת התפילין, ובציצית אומר ש”התורה שקלה ותלה בה את כל המצות”, ודוקא במזוזה הזכירה
ראה א	71	ענין של המקדש הוא שמקום המקדש עצמו מתקדש, ולכן החילוק שבין מדריגות הקדושה שבבית המקדש מתבטא במקום הגשמי, ולכן היו צריכים לעלות במעלות בין מדרגות הקדושה שבמקדש גופא.
ראה ב	79	בכל מקום שנאמר “לא תוכל” הכוונה אינך רשאי הוא נוסף על זה שאין זה ביכלתו (מפני שאין זה ביכלתו או מפני שישנו איסור על זה) אך בענינינו לא נאמר לפני כן שלא לאכול בשעריך מעשר כו’, ולכן מחדש רש”י שגם בפסוק
ראה ג	88	”לא תאכל כל תועבה” קאי על מקרה שלולא ציווי התורה היה קס”ד שמותר לאכלו. ולכן אומר רש”י “כל שתיעבתי לך” - שהדבר אינו תועבה מצד עצמו אלא שהתיעוב הוא רק מצד הגברא. ורש”י אומר “כגון צרם אוזן בכור”, דבכור ב
שופטים א	95	השופטים “הם עיקר תורה שבעל פה”, שהתורה נמסר להם כדי שיחדשו בה. וזהו “מכל מה שבראתי איני אוהב אלא את הדין”, כי הכוונה היא לשכל וחכמה שבתורה שבעל פה.
שופטים ב	104	הרמב”ם אינו מונה את מנין המצוות דרבנן כי יתכן מציאות של הוספת עוד מצוה מדרבנן.
שופטים ג	113	כשפתחו כולם לחובה הרי זה הוראה שהטוב שבו הוא בהעלם כל כך עד שהעונש אינו יכול לכפר. אך כשיהיו שם מקצת מזכין שיהפכו בזכותו אזי מתגלה הטוב שבו, וא”כ יכול העונש לכפר.
תצא א	122	הביאור בזה שדוקא כלאי בגדים מותרים בדבר מצוה (משא”כ כלאי בהמה וזרעים).
תצא ב	130	”כל הנודר כאילו בנה במה” – פעולת הנדר היא על החפצא.
תצא ג	138	”ביומו תיתן שכרו” – לכאורה הקב”ה מחוייב לשלם  שכר בנ”י “ביומו” ולא “למחר לקבל שכרם”?
תבא א	145	להרמב”ם הכלי ערבה נעשה חלק מהביכורים (ורק שבכלי מתכות הכלי חוזר). ביכורים הם הנשמה, והכלי הוא הגוף, והתכלית היא שהנשמה תבוא לכלי תחתון ביותר – כלי ערבה – ותברר אותו.
תבא ב	153	שיעור פגימת אבן הפוסלה למזבח הוא כדי שתחגור בו הציפורן. אך לאחר שנקבעה במזבח אין שיעור לפגימתה, כי לאחר שנקבעה במזבח איסור הפגימה קשור עם עבודה זרה - “ונתצתם גו’ לא תעשו גו’” ואין שיעור לעבודה זרה. וע
ח”י אלול	161	ב’ הנוסחאות: “ח”י אלול האט געבראכט און ברענגט א חיות אין אלול” – קאי על האתעדל”ע שלפני האתעדל”ת. “ח”י אלול כו’ אני לדודי ודודי לי” – קאי על האתעדל”ת שבעבודת אלול. וב’ ענינים אלו שייכים לכל אחד.
נצבים	167	”ומל” - שנאמר לאחר “ושבת” – קא על אהבה. שראית העין לא תפעול על הלב. ומתאים להמבואר שבאלול המלך בשדה. ובעה”ט מפרש שאלול הוא “תשובה”, כי מדבר על אהבה עליונה יותר שא”א להגיע אליה באתעדל”ת דאלול.
נצו”י	173	בתומ”צ ישנו “ניצבים” - היפך השינוי - מצד הקב”ה, ו”וילך” – שינוי – מצד בנ”י. וקוראים נצבים וילך – תענוג ורצון – לפני ר”ה כדי להמשיך רצון ותענוג במלוכה.
ר”ה-ו’ תשרי	182	תפילה הוא שפועל רצון חדש, ומודגש בתפילת חנה שביקשה זרע צדיקים אף ש”צדיק ורשע לא קאמר”, ולכן מתפילת חנה למדים את ההלכות המדגישות שהכוונה הוא ענין עיקרי בתפילה.
וילך	189	ביאור הלשון “שנסתמו ממנו מסורת ומעינות החכמה”.
האזינו	195	ביאור פרש”י “שבת של דיוזגי היתה כו’ העמיד לו משה מתורגמן כו’ ולמה קוראו כאן הושע”.
יום הכיפורים	203	”יוהכ”פ הוא זמן תשובה לכל”, תשובה שלמעלה מזמן נמשכת בזמן.
חה”ס	211	כשמרגישים את המקיפים דבינה אי אפשר לישן בסוכה. ואין חסר עי”ז בישיבה בסוכה כי עיקר “תשבו כעין תדורו” הוא ע”י אכילה. ביאור הנהגת החסידים - גם אלו שאין מרגישים גילוי זה.
הושע”ר	220	המקור לערבה דהמזבח נלמד או מ”ערבי נחל” (אותו הגדר דערבה שבלולב) או שהוא הלכה למשה מסיני (גדר בפני עצמו). ערבה הוא פשיטות, וא”כ עיקר מעלתה הוא בערבה דהמזבח כשהערבה באה בפני עצמה.
ברכה-שמח”ת	229	”אחזנוה” מלשון שדה אחוזה – שגם אם אביו מכרה חוזרת אליו ביובל, וזהו הקשר דשמח”ת לסוכות, ששלימות השמחה דסוכות הוא מקיום התומ”צ, דחטא העגל לא ביטל את הקשר של בנ”י לתומ”צ.

---

← All Volumes