Likkutei Sichos — Volume 28

Author: The Rebbe | Book: Likkutei Sichos

Browse on dach.dev →

Table of Contents

Sicha	Page	Summary
במדבר	1	ביטול ההבדלה יכול להיות (א) ע”י יחיד שקרב לעבודה - “והזר הקרב”. (ב) ע”י רבים שיבואו לחנות סביב לאוהל מועד, וע”ז נאמר “והלווים יחנו סביב למשכן העדות” כדי לשמור שהישראלים לא יחנו שם. ומבאר רש”י שהקצף בפ
ר”ח סיון	7	”חולשא דאורחא” קאי על הדרך הרוחנית שהלכו עד שהגיעו להר סיני - למעמד ומצד ד”איש אחד בלב אחד”. וזהו ש”לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא”, שה”אורחא” פועל חלישות וביטול במציאות האדם שלכן “לא אמר להו ו
ערב חג השבועות	15	ערב שבועות (שהחפצא דמ”ת פעל גם על ערב חג השבועות, שלכן העולה שהקריבו אז הוא אותו הגדר דהקרבנות שלאחר מ”ת) מודגש פעולת מתן תורה בבנין מזבח, ולא בעליה להר סיני, דהתכלית דמתן תורה הוא המשכת אלוקות בדברים
חה”ש	24	המקור לדברי אדה”ז ש”בדבר זה עשו בית הלל כדבריהם והרבה מישראל נהגו כמותן כו’” הוא מסיפור הגמרא שמשם משמע שרק “תלמיד אחד מתלמידי הלל שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה כו’” ביו”ט.
נשא א	33	הענין ד”ונזרעה זרע” (לא נאמר בפירוש בשבועת הכהן אלא) הוא בהמשך ל”ונקתה ממים המאררים”, שלא רק שהמים המאררים לא יזיקו לה אלא אדרבא “ונזרעה” (“תליד בריוח כו’ יולדת לבנים”), ולכן מביא רש”י רק ב’ הדוגמאות
נשא ב	40	הנשיאים נדבו את קרבנן בצמצום - “עגלה לשני הנשיאים” - מפני שבמשכן לא היה דבר מיותר, והעגלות היו חלק ממלאכת המשכן. וההוראה: כל מה שברא הקב”ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה, ואם כן האדם צריך לנצל את כל כוחו
נשא ג	49	הענין המיוחד במצות משא הארון בכתף הוא שמפני קדושת התורה צריך הארון להיות מונח במקום מיוחד תמיד. ומקום הארון בעת המסע הוא בכתף הלויים (ולא שזהו רק דין בעבודת הלויים).
בהעלותך א	60	לרש”י נאמר “וזה מעשה המנורה” - שזו היא פרשת המנורה (ולא רק ציווי על הדלקת המנורה) - דהמנורה צריכה להיות מקשה, אך לאחר עשייתה לא ניכר שקני המנורה הם מקשה אחת עם גוף המנורה, ודוקא על ידי ההדלקה “אל מול
בהעלותך ב	68	כשמשה אמר לטמאים לנפש אדם שגם קרבן פסח הוא קרבן לה’ (אך שבפסח מצרים לא הי’ הקרבה) אמרו “יזרק הדם עלינו כו’” - שרוצים את ענין הקרבן שבפסח. והאכילה יהי’ או ע”י אחרים - כהגירסא “לטהורים”, או שהם עצמם יאכ
י”ב סיון	76	ענינו של שבועות הוא הבחירה בישראל, וענין הבחירה אינה מצד מעלה שלהם, וזהו שימי התשלומין דשבועות הם בימי החול - ימים שאין בהם מעלה בגילוי.
שלח א	85	במענה לטענת המרגלים “אפס כי עז העם היושב בארץ” אמר כלב “עלה נעלה וירשנו אותה”, וע”ז הוסיפו המרגלים “ושם ראינו את הנפילים”, ומבאר רש”י שההוספה היא “שנפלו מן השמים”, וא”כ גבורתם הוא שלא בערך כלל.
שלח ב	93	סמיכות פרשת מקושש וע”ז לפרשת המרגלים, הוא מפני שבנ”י חשבו שבהיותם במדבר אין חשיבות למעשה שעיקרה בא”י, וזה הי’ כוונת המקושש להראות שגם במדבר, ובנוגע לשבת שעיקרה הוא מחשבה, ועד”ז בע”ז אף שעיקרה במחשבה,
קרח א	98	אופן הליכתו של משה היה באופן דחשיבות ומלכות וכו’ כדי שישאו לו פנים ויחזרו בהם מהמחלוקת. [אך משה לא הפסיק בפעולה או דיבור בין ציווי הקב”ה לקיום הציווי].
קרח ב	104	”כתר תורה” ענינה לא רק שהאדם לומד תורה בפועל אלא שהתורה נעשית עצם מציאותו.
קרח ג	115	לפי רש”י נחלה ניתנה לכהנים באותו אופן דשאר בני ישראל - נחלה שניתנה מהקב”ה. משא”כ בנוגע ללוי נאמר “ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה”, דנחלתם אינו כנחלת שאר בני ישראל, שאינה מהקב”ה אלא מבני ישראל חלף עבודת
ג’ תמוז	124	כאשר עניני תורה חקוקים בנפשו אזי לא שייך להפריד את עצמו מעבודת ה’, ואם כן לא שייך שיכנע בפני אלו הנלחמים בתורה ומצות, ולכן כ”ק מו”ח אדמו”ר עמד נגדם בתוקף במסירות נפש (והעעמיד את עצמו במצב של ודאי סכנת
חוקת א	131	אפר הפרה צריך להיות “למשמרת בתדר”, ולכן מביא הרמב”ם איך קויים ענין זה בעבר - “תשע פרות כו’”, ואיך שיקויים בעתיד - “והעשירית יישה מלך המשיח”. ומוסיף “מהרה יגלה אכי”ר” ששמשיח נזכר בדרך אגב, כי עי”ז מודג
חוקת ב	138	מכאן”, ממשה, לומדים שלא יהא אכזרי מלמחול - שהמחילה לא תהיה באופן של אכזריות דהיינו שישאר בלבו קצת קפידא, אלא ימחול לו בלב שלם.
י”ב-י”ג תמוז	149	”הוי’ לי בעוזרי” - שכל אלה העוזרים לאדם אינם מציאות בפני עצמם, והעזר בא משם הוי’ (אך אעפ”כ מגיע להם שכר), וזה פעל את הנס הכי גדול שכל אלה שהשתדלו עבור השחרור והגאולה לא ניזוקו כלל.
בלק א	157	בלעם קלקל את השורה וחבש את אתונו בזריזות כדי להזכיר את קלקול השורה של בני ישראל בהיותם במדבר, ועל זה אמר הקב”ה “כבר קדמך אברהם אביהם”, כי זכותו של אברהם - אהבה מקלקלת השורה - מגינה עליהם.
בלק ב	165	לרש”י “מראש צורים” פירושו “חזקים כצורים” ע”י האבות ואימהות (ולא כפשוטו שעמד בראש הר), מפני שנאמר “וישא משלו” וזהו הפסוק היחידי בחלק זה שיכול להתפרש כמשל. בלעם אינו יכול להבין את התוקף דבנ”י - “חזקים כ
פנחס א	174	ג’ הבחינות בקשר של בני ישראל והקב”ה (א) “חלקנו” הוא בחי’ מכר שהוא בהתאם לעבודת האדם, (ב) וגורלנו הוא בחי’ מתנה שאינה לפי עבודת האדם. (ג) וירושה הוא שהיורש הוא במקום המוריש עצמו, שהוא קשור עם עצמות ומה
פנחס ב	182	”בכל יום הוא מועד התמידין”, שלכן “עבר יומו בטל קרבנו”. בשבת ויו”ט ישנו לימוד מיוחד ש”עבר יומו כו’”, וי”ל שבא ללמדנו שגם מצד הגברא אין חיוב לקחת את הכסף שהי’ מיועד עבור הקרבן דשבת שעברה ולהשתמש בה עבור
מטות א	191	למסקנת הרמב”ם, שמופלא הוא בן י”ג שנה ויום אחד, הגדר דמופלא הוא דעת, ואם כן אין סברא לומר שמפני שלא היה לו דעת בתחילת השנה אין בודקים אותו כל השנה. ולכן צריך הרמב”ם ללמוד שהקס”ד בגמרא הוא “וידעה להפלות
מטות ב	200	בפשש”מ מדוע לא נאמר הציווי ד”כל הורג נפש גו’” בפרשת חוקת (כשאר דיני טומאה שנאמרו שם תחילה ונשנו פה)? ועל זה מפרש רש”י שבאמת בפרשתנו אין דין חדש, כי הדין ד”כל הורג גו’” הוא חלק מדיני מגע שנאמרו בפרשת ח
מטו”מ	210	הההתחלה ד”ירחיב גו’ את גבולך גו” היה עי”ז שמשה נתן נחלה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן, וזה הי’ דוקא בשבט מנשה שענינה “נשני” - לקפוץ ולברוח מבחינת השכחה.
מסעי	219	לשכת כהן גדול לשכת העץ, כי עץ מורה על אריכות ימים (כמ”ש בישעיה “כימי העץ ימי עמי”), וכהן גדול שייך לאריכות ימים. אך העץ היה מכוסה כי התוכן דעבודת כהן גדול ביום הכיפורים אינו עבודת הצדיקים - עץ, אלא עב

---

← All Volumes