Likkutei Sichos — Volume 27
Author: The Rebbe | Book: Likkutei Sichos
Table of Contents
| Sicha | Page | Summary |
|---|---|---|
| ויקרא א | 1 | לרבי העיקר הוא “מוצא שפתיך תשמור” - ולכן נדר קטן והביא גדול לא יצא, שהרי אמר קטן (ורבי אזל לשיטתיה שמפרש לשון התורה או בני אדם כפשוטו ובכל הפרטים). ולרבנן העיקר הוא “ועשית כאשר נדרת” - שתוכן הנדר הוא |
| ויקרא ב | 8 | הרמב”ם מביא את הדין ש”כל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב” בשייכות לקרבנות דוקא, כדי להדגיש שזהו דין בהחפצא, שהקרבן צריך להיות מהודר. שלכן מדגיש “וישע ה’ אל הבל”, ומוסיף “ואל מנחתו”, כי ההיד |
| ויקרא ג | 16 | דוקא לאחר שלומדים שחטאת הקהל חמורה מפר כהן המשיח מתעוררת השאלה מפני מה לא נאמר “יותרת ושני כליות”? ועל זה מביא רש”י “משל למלך וכו’ ומיעט בסרחונו”, שסרחון אינו עצם הדבר אלא הריח רע, זאת אומרת שהתורה רו |
| ב’ ניסן | 24 | ”איך גיי אין הימל די כתבים לאז איך אייך”, “לאז” מדגיש שהמקבל צריך בעצמו לקחת את הדבר. |
| צו א | 29 | ב’ הענינים דפסוק כ”א - (א) חרס שבלע נעשה כל הכלי קודש, ולכן צריך לשבור את הכלי מפני שכל הכלי נעשה נותר (שגדרו דבר שאי אפשר לשברו), (ב) ובכלי נחושת צריך רק להוציא את הבליעה - מתאימים לב’ הענינים בפסוק |
| צו ב | 37 | מהפסוק משמע שרק “לא יניח ממנו” הוא “עד בוקר”, אך סוף זמן האכילה הוא לפני כן. ולכן מפרש רש”י שהתורה אומרת שצריך להרחיק את האדם מן העבירה. |
| שה”ג | 44 | מפני שהנס לא הי’ ענין שלמעלה מהטבע, לכן נקבע זיכרון הנס ביום בשבוע. אך מ”מ נק’ “נס גדול” דוקא כשהנס מלובש בטבע. |
| חה”פ | 48 | הרמב”ם סובר כהדיעות שישנה מחלוקת בין ר’ טרפון וחכמים האם צריך כוס חמישי, ולכן אומר “ויש לו למזוג כוס חמישי” כדי לצאת גם כן לדעת ר’ טרפון. בדורות האחרונים, בעקבתא דמשיחא, נתפשט המנהג למזוג כוסו של אליה |
| שמיני א | 56 | ג’ האופנים בביאור שיעור השתחויה תלוי בשאלה האם גדר שהייה בעת ההשתחויה כלפי חוץ הוא (א) שאין זה גדר השתחויה, אלא גדר של שהייה. (ב) גדר השתחויה, ורק שחסר בהשיעור. (ג) כשישנו שיעור אזי נעשה גדר של השתחוי |
| שמיני ב | 66 | קדשי שעה הפועלים על כל הדורות חמורים מקדשי שעה סתם, אך לרש”י ה”ז רק בנוגע לחלק הקרבן הנקרב (משא”כ בחלק שהכהנים אוכלים, שלכן “אם שמעת בקדשי שעה אין לך להקל בקדשי דורות”), ולהש”ס ה”ז גם בנוגע אכילת כהני |
| שמיני ג | 74 | טומאת אוכלין בעבודת האדם: האוכל צריך להיות (א) מיוחד למאכל אדם - שהטומאה רוצה לינק מהקדושה. (ב) האוכל צריך הכשר במים המדבקים - שמשפיע לאחרים. (ג) כשמוחבר לקרקע - כאשר מחובר לפנימיות הנשמה - טהור. |
| תזריע א | 80 | לרש”י יולדת בדמי טהרה רק “קרוי’ טמאה” מצד חטא עץ הדעת (שאינו חטא שלה). שלרש”י הטעם שיולדת מביאה חטאת הוא משום שצער הלידה קשור לחטא עץ הדעת. |
| תזריע ב | 88 | טומאת (וטהרת) המצורע תלויה בכהן, דדוקא כהן איש החסד יכול לפסוק שאדם טמא, כי הכהן יחפש למצוא שהוא טהור. |
| תזריע ג | 92 | לרש”י נגע ונתק הם אותו דבר, ורק שנגע הוא במקום בשר, ונתק הוא במקום שער. ומפרש שהנגעים באים מפני ב’ דברים: (א) לשון הרע - “מעשי פטפוטי דברים”, שהו”ע חיצוני באדם, ומזה נעשה נגעים בבשר האדם. (ב) וגסות הר |
| מצורע א | 101 | בדין האומר “קרבנו של מצורע זה עלי” ישנם ב’ חידושים: (א) בהלכות נדרים שעל הנודר חלה חיוב להביא את הקרבן של המצורע – ומצד זה החיוב תלוי באם המצורע עני או עשיר. (ב) מצד המתכפר, שמתכפר בקרבן המביא, כי המב |
| מצורע ב | 107 | נגעי בתים רואים שכל ענין הנגעים הוא שעל ידי בירורם מוצאים מטמוניות, ולכן הצרעת והטהרה הם באותה פרשה. |
| אחרי א | 116 | הפסק של שניים וחצי סדרות בין מיתת שני בני אהרן להציווי ד”ואל יבוא” הוא כדי לרמז שגם בעל עס’ יכול להיות בתנועה ד”שוב”, שהרי ניתן לאדם הכח להבדיל בין הטמא ובין הטהור, לברר את העולם, ואם כן יכול להיות ב” |
| אחרי ב | 124 | השעיר מכפר על העבירה – החפצא, ויוה”כ מכפר על הגברא. ולכן בנוגע לשעיר - לחפצא - ישנה חילוק בין העבירות, כי הכפרה היא על החפצא של החטא. ביוה”כ מתגלה עצם הנפש, ולכן אין צריך לכפר על החטא – כמו שעיר המשת |
| אחרי ג | 133 | צריך לדחות את השבת בשביל פיקוח נפש גם מצד ענינו של שבת, שאין זה חילול שבת אלא קיום השבת, שהרי שבת היא “אות היא ביני וביניכם”, ואם כן צריך שיהיה איש ישראל כדי שיהי’ אות בין ה’ ובין בני ישראל, ולכן השבת |
| קדושים א | 141 | הציווי הוא שהנותן עצה יתן עצה שהיא רק לטובת ה”עור” ללא התחשבות בטובת נותן העצה. |
| קדושים ב | 149 | עונש המצריים היה על שהעבידו את בנ”י מפני הרוע שבלבם ולא מצד גזירת ה’. וזהו הקשר למצות מדות שהקפידא אינה על החסרון של ממון חבירו אלא על הערמומיות שבלבו. איסור מדות הוא שיש לו ב’ מדות אחד לעניני עולם הז |
| אמור א | 158 | בתלמיד חכם ישנו ענין מיוחד והוא שגם כשיש גנות לחבירו, הוא מספר רק בשבח חבירו וזה מבטל – שלא רואים את הגנות. |
| אמור ב | 167 | לרש”י קידוש ה’ הוא שהקב”ה עושה לו נס ואז מתקדש שמו ית’, ולכן חלק מהמצוה היא שהאדם ימסור עצמו למיתה כדי שיזכה לנס. משא”כ הרמב”ם להרמב”ם שלימות קידוש ה’ הוא דוקא כשנהרג. שעי”ז רואים שיהודי מוכן למסור נפ |
| בהר א | 176 | אף ש”אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם”, יכול הבינוני להקנות את הגוף לפירותיו, על ידי שמעורר אהבת ה’ בתפילה הרי הנפש הבהמית הוא כישן, וזה פועל גם על כל היום. בנוגע להקדש - בעניני קדושה - ישנו חיוב - ונתינ |
| בהר ב | 183 | רש”י אינו מבאר מדוע השאלה “כי תאמרו מה נאכל” נאמר לאחר כמה דיני יובל ואונאה, ולא מיד אחר שמיטה, והוא מפני שבכל מקום שנאמר קושיא בתורה צריך לברר איזו סוג בן מקשה קושיא זו. ובפרשתנו י”ל שקושיא זו היא קו |
| בחוקותי א | 191 | להרמב”ם בהתחלת ימות המשיח לא יבטל דבר ממנהגו של עולם, ואח”כ, יהיה שינוי מנהגו של עולם. ולכן בנבואות שבאים בהמשך ל”ויצא חוטר מגזע ישי” מפרש שזהו משל, אך בנבואות שמתארים את מצב העולם ללא קשר למלך המשיח, |
| בחוקותי ב | 207 | לרש”י אף ש”והתוודו”, מכל מקום הוידוי הוא מצד יסורי הגלות, ולכן אין זה נקרא תשובה. ולכן אין רש”י צריך לבאר מדוע נאמר “והבאתי אותם אל ארץ אוביהם” לאחר הוידוי. והחידוש בגאולה העתידה - ש”סוף ישראל לעשות ת |
| בחוקותי ג | 217 | בדעת הרמב”ם בענין צדקה מבארים המפרשים שכשעני אינו בפניו אל יבזבז יותר מחומש, אך כשהעני לפניו יכול לתת יותר מחומש במדת חסידות. ואדה”ז מבאר שישנו עוד גדר והוא שנותן בשביל נפשו וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו |