Likkutei Sichos — Volume 26

Author: The Rebbe | Book: Likkutei Sichos

Browse on dach.dev →

Table of Contents

Sicha	Page	Summary
שמות א	1	”כדאי היא הלידה שתכפר על המיתה”, דבלידת משה האירה עצם מדרגת משה – אמת – וזה מכפר ומבטל את פעולת מיתת משה.
שמות ב	10	שם “אהיה” - שמורה שמציאות הקב”ה הוא מחוייב המציאות ללא שייכות לבריאה - אינו שייך לומר שזהו שם קדוש מהעולם, כי שם זה הוא למעלה משייכות לעולם. ודוקא מצד “אהיה אשר אהיה” הנה “אני אהי’ עמכם בשעבוד מלכיות”
שמות ג	19	לאחר שהקב”ה אמר למשה “אהיה אשר אהיה” – “אהיה עמם בצרה הזאת” – מוסיף הקב”ה ומבאר שישנה תועלת בזה אף שהקב”ה בהעלם, כי “זה זכרי” – “למדהו האיך נקרא” - שכשקוראים בשם אדנ”י יודעים שזהו בעצם שם הוי’.
כ’-כ”ד טבת א	26	שייכות ימי ההילולא של הרמב”ם ואדמו”ר הזקן הוא ששניהם חיברו חיבורים הן בנגלה והן בנסתר, ומטרת חיבורם היה דומה.
כ”ד טבת ב	40	וארא – אור א’ – מרמז להעבודה דאדה”ז - שני אור דנגלה וחסידות.
וארא א	43	ג’ לשונות הראשונות מדברים בגאולה כפי שבאה מלמעלה, וכנגדם תיקנו ג’ לחמים – שמצה ענינה ביטול. והכוס הרביעית כנגד מ”ת – שתלויה בעבודת האדם לקיים את התורה, וכנגד כוס הד’ תיקנו ד’ כוסות של יין, שענינה הבנה
וארא ב	49	כוונת האות הראשונה הוא להודיע ש”יש צורך (פי’: יכולת וממשלה) במי ששולח אתכם”, וא”כ “השלך את מטך” אינו התכלית והוא רק ההתחלת הפעולה “להודיע שיש צורך כו’“. וא”כ “ויבלע מטה אהרן את מטותם” אינו פרט נוסף אל
בא א	59	”החודש הזה לכם” הוא “מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, במצוה זו מתבטא הכוונה דכל המצות, דענין המצות הוא להמשיך קדושה בדברים גשמיים, ובמצוה זו ממשיכים קדושה בכללות ענין הזמן (לא רק בר”ח, אלא שע”י החשבון דמה
בא ב	69	”קטן שהגדיל בין פסח ראשון לפסח כו’ אם שחטו עליו בראשון פטור”. והביאור (דלכאורה אינו בגדר חיוב ופטור): מכיון שקטן זה יתחייב בפסח שני – שהוא המשך אחד דפסח ראשון, אם כן מן התורה, משום הכשר מצוה (ד”פטור כ
בא ג	77	פסח מצרים פעלה קדושה על המקום (דלא כבמה קטנה), שהרי נאמר “ואתם לא תצאו”, דלמזוזות ולמשקוף היה דין מזבח. דפסח מצרים מודגש המטרה דעם ישראל, והוא להמשיך קדושה בתחתונים, לא רק במשכן, אלא גם “בתחתונים”, שב
בשלח א	85	מכיון ש”ויסב גו’ דרך המדבר” לכן הוצרכו ל”עצמות” יוסף – עצם ענינו של יוסף, שהוא העבודה דהפיכת “אחר” ל”בן”.
בשלח ב	95	בנוגע לאמירת פרשת המן, הנה במהדורא קמא נאמר “שיאמין” - שצריך לעשות כלי בדרך הטבע. ובמהדורא תניינא (שהיא ע”פ הכרעת המקובלים) נאמר “לבטוח”, שמצד דרגא זו הכלי אינו תופס מקום כלל, ואינו מרגיש שזהו צורך של
בשלח ג	103	המן הוא שיעור עצמי (השייך לחיות כללי שבכל אחד בשוה), ולכן “לא העדיף המרבה”, אך בסיום פרשת המן - לאחר שבאו “אל ארץ נושבת”, שאז העבודה היא בכוחות פנימיים, נאמר “והעומר עשירית האפה הוא” - שיעור המצטרף הש
יתרו א	114	כל הפרטים שבמעשה בראשית ומעשה מרכבה מוכרחים למצות ידיעת ה’ (לא רק לאהבתו ויראתו) - שהוא לדעת שמציאותו הוא היותר שלם - ולכן מביאם הרמב”ם. ובסיום משנה תורה “דברים הסתומים” הוא “מעשה בראשית”, ו”ישיגו דעת
יתרו ב	124	”אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, הו”ע חדש והוספה על “אנכי ה’ אלוקיך”, ומשמעו שכל מציאותו הוא משעובד לה’ ואין לו חיים בפני עצמו כלל. ועפי”ז יובן מדוע מביא רש”י עוד ב’ פירושים, דלפירוש הא’ קשה הלשון “אשר” שמשמ
יתרו ג	132	הציווי “לכוף כו’” הוא המשך לזה שמשה הנחיל את התורה לבני ישראל. דכמו שאצל בנ”י קבלת המצוות יכול להיות דוקא לאחר “קבלו מלכותי”, עד”ז הוא בז’ מצוות, שקבלת מלכותו הו”ע עיקרי בקיום ז’ מצוות. תכלית דמ”ת הוא
משפטים א	145	לדעת הבבלי (שבבל אין הערבות דבנ”י נרגש כ”כ) טעם חיוב הערב הוא מפני ש”כיון שעל פיו הוציא ממון מתחת ידו”, ולכן לאחר מתן מעות אין הערב משתעבד בלא קנין. ולהירושלמי (שבא”י נעשו בנ”י ערבען זל”ז) השעבוד הוא
משפטים ב	153	”ואל משה אמר עלה אל ה’ וגו’” נכתב בתורה לאחר מ”ת (אף שלרש”י היה זה לפני מ”ת), מפני שבמ”ת היו ב’ ענינים: (א) ציווי על המצוות. ולאחר סיום ענין המצות שנאמרו בפרשת יתרו ומשפטים, חוזר לענין השני (ב): הברית
משפטים ג	160	י”ל שלהרמב”ם גם לפני שמביא הגר קרבן בזה”ז הוא ישראל גמור (גם לקדשים), דהקרבן הוא רק הסרת ה”אריה דרביע עליה”, ובגלות (שאז העיקר הוא המעשה ולא העבודה דכוחות פנימיים) אין “אריה דרביע עליה”. וי”ל שכשיבנה
תרומה א	167	כדי לבאר מדוע נאמר “ועשו לי מקדש” ולא “משכן” מפרש רש”י “בית קדושה” (שמקדש אינו קיצור דבהמ”ק, אלא פירושו) שהבית הוא קדוש. וזהו “לשמי”, שלא רק שהממון הוא של הקדש, אלא שהתרומה נעשה חלק מהבית של קדושה.
תרומה ב	175	לפי הרמב”ן הכפורת הוא חלק מהארון, ששניהם משמשים לעדות - תורה - ולהשראת השכינה. ולרש”י הכפורת הוא כלי בפני עצמו, שהארון הוא לעדות - לתורה, והכפרת הוא עבור “כשאקבע מועד לך לדבר עמך כו’“. לרש”י הכפרת מרמ
תרומה ג	183	ברמב”ם איתא שגם הגביעים כו’ דקני המנורה היו משוקדים (אף שלא נרמז בכתוב כלל, ד”משוקדים” קאי על המנורה עצמה או גם על הגביעים כו’ שבמנורה עצמה), כי הכתוב מלמדנו ש”משוקדים” הו”ע של יופי, ולכן גם הקנים עשו
תצוה א	191	לרש”י, עיקר ענינן של ד’ בגדי כה”ג הוא ענין הבגד, הרמב”ם סובר שהעיקר בבגדים הוא תכשיט. שרש”י הצטער על שראה שרה רוכבת, עד שהבין שמשמים הראו לו ענין זה כדי שיתוסף לא בהבנת צורת האפוד. הפיכת דבר בלתי רצוי
תצוה ב	200	ר”א בר”י ראה את הציץ ברומי עם קודש לה’ בשיטה אחת. אך לחכמים היה מסורה שהציץ נכתב בב’ שיטין, ולא שינו את המסורה מפני עדות שאינה ברורה, כי יתכן שזה לא היה הציץ שבמקדש. ושלא לאפושי במחלוקת פסק הרמב”ם שבד
תצוה-ז’ אדר	204	העצם של משה מרומז ב”תצוה” שבגמטריא תק”א. דת”ק קאי על סדר ההשתלשלות (שמבחי’ הארה), אך תק”א קאי על העצם שלמעלה מגילויים.
פורים קטן	209	בזמן הגלות צריך ממוצע להמשיך את השמחה דסוכות על כל השנה. וזהו ענין פורים קטן, שהשמחה בפורים קטן - שהשמחה אז הוא אפילו לא מנהג - השמחה הוא מצד האדם עצמו (ולא מצד המצוה, שבעת קיום מצוה צ”ל גם יראה).
פ’ זכור-פורים	219	הכתיבה במגילה הוא הוספה גם על הכתיבה הנביאם, דבנביאים העיקר הוא הזיכרון, וזיכרון שייך בדבר שהיה בעבר, משא”כ “מה שכתוב במגילה” - שנלמד מ”בספר” - הוא בדוגמת דבר שנכתב בתורה, ש”הוי דבר הנמשך והוה תמיד”,
תשא א	229	הקב”ה הוציא מטבע של אש, ועל ידי זה פעל הקב”ה שהמטבע הגשמי - מצד עצמה, לא רק מצד שממשיכים בה חיות והתלהבות - שנותנים בני ישראל היא מטבע של אש - קדושה ורוחניות.
תשא ב	238	כל המשיחות של הכהן, וכלי המקדש, וקרבנות המילואים - ששייכים לכהונה ושירות - ולכן המשיחה שלהם הוא “כמין כ”י” (ר”ת “כ”ף יוונית”) - שהרי כ”ף הוא האות הראשונה דתיבת כהן.
תשא ג	248	לוחות ושברי לוחות מונחים בארון, דבתורה צריך להיות ב’ ענינים הפכיים, שמצד אחד צריך להיות לוחות שהם אותיות החקיקה - שהתורה מתאחדת עם מציאות ושכל האדם הלומד - ומצד שני צריך להיות בביטול המציאות כדי לקבל
ויקהל א	254	כוונת רש”י “הקדים להם” (אינו לומר שזהו מקור הדין שהקמת המשכן אינו דוחה שבת) אלא שמפני שהמשכן הוא עדות שנתכפר לבני ישראל על מעשה העגל, ומסתבר שבנ”י יהיו רדופין להקים את המשכן, לכן שינה משה את סדר ציווי
ויקהל ב	262	בפרשת ויקהל ההדגשה היא שבנ”י מצד עצמם הביאו את הנדבות. שה”יביאה” היה כדי לכפר על העגל, שתמורת זה שהביאו את הזהב לעגל הנה עתה, מצד עצמם, מביאים את הנדבה למשכן.
פקודי א	272	”אלה”, פירושו שהבא לקמן הוא דבר חדש, ועל זה מבאר רש”י ש”בפרשה זו נמנו כל כליו”, ואין הכוונה למנין שהרי לא נתפרש מספר הכלים, שהמנין דפרשת פקודי הוא לשון מינוי וחשיבות. שמשה היה הממונה, ולכן הוא מנה את
פקודי ב	280	משה מנה את כל עניני המשכן וכליו כדי שיהיו ממון ציבור - “עדות לישראל” - . אך לא מנה את הזהב השייך לבגדי כהונה, מפני שאינם חלק ממשכן העדות אלא הם עבור הכהנים.
פקודי ג	288	רש”י אינו מפרש שמשה הלבישם את כל הד’ בגדים - בנוסף ל”כתנות”, דלרש”י ביום השמיני - ש”בו הושוו כולם לכהונה” - (משא”כ בז’ ימי המילואים) - יכלו ללבוש את הבגדים לבדם, ורק שמשה הלבישם את הכתנות, כי זה היה ה

---

← All Volumes