Likkutei Sichos — Volume 25

Author: The Rebbe | Book: Likkutei Sichos

Browse on dach.dev →

Table of Contents

Sicha	Page	Summary
בראשית א	1	רש”י מקדים את פירוש האגדה - “ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים” כי דוקא לפי האגדה “ויבדל” קאי על “את האור”, שהבדיל את הטוב שבאור מהאור.
בראשית ב	10	מי שנולד בה’ בשבת יהא גומל חסדים - בחי’ חסדו של הקב”ה שהוא חסד בלי גבול, והכלי לזה הוא הביטול דדגים, שניתן לבני יוסף, ודור זה הוא דורו של יוסף.
בראשית ג	14	”עולם על מילואו נברא” הוא לפי ערך השלימות שיכול להיות בששת ימי בראשית, אך בשבת צריך “לתקן” את הבריאה ולהעלותה להשלימות שלפי ערך האור המאיר בשבת.
נח א	19	”יש דורשים” ש”בדורותיו” הוא גנאי – שאף שעבור נח אין זה חיסרון מ”מ עבורנו – שאנו “דורשים” בנוגע להנהגתנו – אין זה הנהגה הראויה אלא גנאי.
נח ב	23	כל המ’ יום דהמבול הם מציאות אחת, ו”הורידן תחילה ברחמים” כוללת את כל המ’ יום. ורק אח”כ נתהפך המים דכל יום למבול.
נח ג	28	”צא מן התבה” – צריך לצאת מהמצב דימות המשיח כדי לפעול דירה בתחתונים, שזהו תענוג הבורא שלמעלה מתענוג הנברא.
נח-ז’ מ”ח	38	שלימות המעלה דהעבודה דדירה בתחתונים הוא דוקא בתחתון שאין תחתון למטה ממנו. וזהו הקשר דז’ מרחשון - שאז חזר האחרון מישראל לביתו במקום המרוחק ביותר מירושלים - ל”ומשם הפיצם ה’”, שה’ הפיצם כדי שיכשירו את כל
לך לך א	47	קירוב בנ”י לאלוקות אינו מצד עבודתם אלא ע”י הבחירה והקירוב מהקב”ה, ולכן התחלת סיפורי התורה בנוגע לאברהם הוא הציווי “לך לך”. העיקר בקיום התורה אינו ההשגה אלא המס”נ.
לך לך ב	54	בברית מילה ישנה מעלה כללית (ועל זה מבאר הרמב”ם “גדולה היא המילה”) ומעלה פרטית (שעל זה מבאר בהלכה שלאח”ז “כמה חמורה היא המילה כו’ ועל המילה נכרתו י”ג בריתות”).
לך לך ג	62	אות רי”ש של אברם נשאר בשמו של אברהם, כי גם לאחר שנעשה אב להמון גויים מ”מ נשאר אב לארם. שגם כאשר משפיע לכל העולם אינו יורד ממדרגת שכל העלם מכל רעיון.
וירא א	70	”הלויה גדולה מן הכל” מפני שאינה מצרכי האדם, ולכן ההלוי’ מראה שהאדם רוצה לעשות חסד. ולכן מביא הרמב”ם את הפסוק “וירא והנה ג’ אנשים” - שהתעניין בצרכי אחרים, ולכן ראה את האורחים גם בעמדו לפני ה’.
וירא ב	79	החסד של אברהם היה מצד הביטול ולא מצד גדולה. ולכן זכו בניו למצות פרה ועפר סוטה, שהו”ע המס”נ - (שהכהן מתטמא, ומחיית שם ה’) - שמצד הביטול.
וירא ג	86	המעלה דנימול לשמונה הוא שהברית אינה מצד האדם אלא בכח הבורא, שאז הברית הוא “ברית עולם” שאין בה שינויים.
חיי שרה א	91	מעלת בעלות הלויים על חברון - המקום הראשון שבא לבעלות אברהם. “מכה נפש” גורם פירוד, והכפרה היא ע”י הלויים.
חיי שרה ב	99	הטעם שאליעזר שינה מדברי אברהם “ישלח מלאכו לפניך” ואמר לבתואל ולבן “ישלח מלאכו איתך”. ע”י “עבדי אבות” - הביטול לנשיא הדור, ותפילה - “שיחתן” - יצליחו בשליחות.
חיי שרה ג	106	בההפטורה אין קוראים על מלכות שלמה - אף שמלכות שלמה הוא השלימות דמלכות דוד, כמו שבפרשה (קוראים רק על יצחק אך) אין קוראים על יעקב - שבו היה השלימות דהבחירה באברהם.
תולדות א	116	”האיך מעשרים את המלח” פירושו האיך מחשבים את שווי המלח, כפי שהוא בפני עצמו או כפי השווי שמוסיפים במאכל.
תולדות ב	123	יצחק פעל על העולם ע”י ישב במקומו, שהעלה את הזולת למדרגתו, ודוקא עי”ז נקראים “תולדות”.
תולדות ג	131	”אפרו של יצחק צבור על גבי המזבח”, העקידה היא פעולה נמשכת כאילו עתה נעשה אפר. ע”י העבודה דמסירות נפש מרגיש האדם שמקומו הוא “על גבי המזבח”.
ויצא א	139	להרמב”ם ישנם ב’ חיובים על הפועל (א) לעבוד בכח - מצד גדר המלאכה, (ב) חיוב לעבוד בכל כוחו - מצד התחייבות פרטית לבעה”ב. ולאדה”ז שניהם הם ענין אחד. וההוראה: מפני שדירה בתחתונים הוא “מלאכתו של בעה”ב” לכן צ
ויצא ב	150	מלאכים של א”י באו ללוות את יעקב לחו”ל, כי מפני שבאו ללותו לארץ אין זה בגדר יציאה מהארץ. ע”י העבודה ד”מאך דא א”י” באים מלאכי א”י למקומו. “ויפגעו בו” - משמעה שלא במתכוון, מפני שקאי על תפילת ערבית שהיא ר
יו”ד כסלו	159	”פדה בשלום” שמצד יו”ד כסלו שייך לכל אחד, כי אדהאמ”צ ביאר את תורת החסידות בריבוי פרטים באופן ששייך לכל אחד. מצד בחי’ בינה ה”שלום” הוא גם מצד המטה. וזהו שהעונה משנה את הסדר ואומר “עליכם שלום” – כדי להדג
וישלח א	168	”שלם”: אין פירושו שניצל מלבן ועשו, כי ע”ז היה הבטחה מהקב”ה, ואין הכתוב צריך להדגיש זאת, אלא “שלם” מדברים פרטיים, שקס”ד שעליהם לא היה הבטחה: שלם מהצליעה, ושלם בממונו שלא חסר לו ע”י שליחת הדורון, ושלם ב
וישלח ב	177	לרש”י “קשיטה” הוא “מעה” (ולא “מרגלין” או “כבשה”), כי משמע שיעקב קנה את השדה בסכום הרגיל, אך הכתוב מדגיש “קשיטה” - שמפני שחיבב את הארץ לכן שילם במטבעות שהיו משתמשים בהם לקישוטין. הקשר לר”ע שהי’ רגיל לז
י”ט כסלו	186	י”ט הוא הכנה לביאת המשיח, שאז הראיה באלוקות יהי’ דבר טבעי, ולכן מדגיש אדה”ז ש”שמו הגדול כו’ נתגדל כו’ בעיני כל השרים וכל העמים”.
וישב-י”ט כסלו	193	ירידת יוסף למצרים, באופן שמתלבש בהמתברר ומהפכו לקדושה, הוא התוכן די”ט כסלו - “פדה בשלום”, שהגאולה היה ע”י שרי המלוכה בהיותם בתוקף מציאותם. ב’ החידושים דשער היחוד והאמונה, שדבר הוי’ הוא בהתלבשות בנברא,
וישב א	204	”ויקנאו בו אחיו” כי ראו שאופן עבודתו הוא תכלית הכוונה. אך יעקב ""נטל קולמוס וכתב באיזה יום ובאיזה שעה ובאיזה מקום” - שפעל שכל חילוקי המדרגות יוכללו בנקודה אחת, כפי שהיא מצד יעקב, שכל פרט הוא חלק מכללו
וישב ב	213	ב’ אופנים בהצלחת יוסף: (א) “ה’ מצליח בידו” - שההצלחה מתלבשת בפעולת האדם. (ב) “וכל אשר הוא עושה ה’ מצליח” - ההצלחה היא (ללא קשר) ולמעלה מהתלבשות בעבודתו.
מקץ א	220	”כל ארץ מעמדת פירותיה” ולכן שמו “בתבואה מעפר המקום”. כדי שהתורה תתקיים צריכים לשים בה “עפר” שהו”ע הביטול, והביטול צריך להיות “מעפר המקום” – בענין הלימוד.
מקץ ב	227	יעקב אמר לשבטים שאם כדבריכם - שאין זה עת צרה אלא ענין שע”פ טבע - א”כ “מעתה אינכם חסירים כלום אלא תפילה”, שמ”מ צריך להתפלל. והתפלל בלשון ברכה מפני שתוכן התפילה הוא שיתברכו. יינה של תורה: יעקב ראה בכל ד
חנוכה	235	”והדליקו נרות בחצרות קדשיך” קאי על נרות שהדליקו בבהמ”ק כהודאה על הנס. ועפי”ז יוצא שה”ועל הניסים” לא הוזכר נס הנרות, מפני שאם יזכירו את נס הנרות – שקאי על ההצלה הרוחנית - אזי הנס הגשמי לא יתפוס מקום.
זאת חנוכה	243	בחנוכה מודגש גדר המקבל, שמצד גדר המקבל אזלינן בתר בפועל. ולכן דוקא היום האחרון דחנוכה – שבו ישנם כבר כל ימי חנוכה בפועל – נקרא “זאת חנוכה”.
ויגש א	252	יוסף נותן לבנ”י את הכח שגם בהיותם בגלות יוכלו לעמוד בדביקות להקב”ה – פירנסם וכילכלם בימי הרעב”.
ויגש ב	258	לעת”ל יהי’ חיבור מלכות יהודה ומלכות יוסף - “לאחדים”. ואף שיהי’ רק “עץ אחד” דיהודה – “מעשה גדול” - מ”מ לעת”ל יתגלה המעשה שבא מעצם הנפש, וכשעצם הנפש מתגלה (ע”י המעשה) מתגלים ג”כ שאר הכוחות.
עשרה בטבת	267	ביטול הגלות הוא ע”י אחדות. הקב”ה מקדים רפואה למכה, שהקב”ה רצה ש”סמך מלך בבל” יפעול בבנ”י אחדות בשייכות ל”יראה שלם”, ואז היה מתבטל החורבן.
ויחי א	270	יעקב השביע את יוסף שיעלהו ממצרים, כי ע”י התחייבות בשבועה האדם מתכונן לדבר גם לפני זמן הקיום. ובפנימיות הענינים: ענין יוסף הוא המשכת בחי’ יעקב לבי”ע - לגלות, ולכן הוצרך יעקב להשביע את יוסף שיעלהו ממצרי
ויחי ב	275	רש”י בפירושו הא’: “יטרף”: “עתידים להיות חטפנין בפילגש בגבעה” (ולא קאי אכילת מזבח), כי “חטיפה” הוא נגד רצון האדם. ו”חטיפה” קאי גם ע”ז שהתגברו על עצמם ועשו תשובה. מעלת האתהפכא. אך מפני שסיום הפסוק קאי ע
ויחי ג	285	ג’ אופנים בפירוש “איש אשר כברכתו ברך אותם. לרש”י הנה כל אחד מהשבטים מקבל (לא רק את התוצאה דהברכה דשאר השבטים, ולא רק את הברכה משאר השבטים, אלא כל אחד מקבל) את הברכות דכל השבטים מיעקב עצמו, כי באב - בי

---

← All Volumes