Likkutei Sichos — Volume 24

Author: The Rebbe | Book: Likkutei Sichos

Browse on dach.dev →

Table of Contents

Sicha	Page	Summary
דברים א	1	”כיום שנעשה בו העגל” (שאז אמר אהרן “חג לה’ מחר”) פירושו שישנה האפשרות שיצא מזה ענין בלתי רצוי. ודומה לתירגום התורה ליוונית, ולזה שהיה הלל כפוף לפני שמאי. והנה בפועל יצא מזה ענין טוב, שהתירו לכתבה יוונ
דברים ב	12	הפירוש ש”רב לכם שבת כפשוטו” קשה, דלכאורה מכיון שבני ישראל הלכו על פי ה’, קשה לומר שהיו שם יותר מדי. ולכן מביא רש”י מדרש אגדה שמבאר ש”רב לכם” פירושו שבנ”י זכו לגדולה, ודוקא על ידי כן יוכלו להיכנס לארץ
דברים ג	20	שמן הוא ביטול, וביטול במציאות - בא דוקא ע”י גילוי מלמעלה, בחי’ ארץ ישראל, ולכן הראשון לשמנים צריך להיות דוקא מא”י. “שניה לה רגב”, דהקדושה שבעבר הירדן - אף שבאה ע”י עבודת האדם מכל מקום ההמשכה היא מלמעל
ואתחנן א	28	להמדרש מתנם חינם מתאר רק את אופן הבקשה, אך בעצם מגיע לו. ולהספרי מתנם חינם הוא לא רק אופן הבקשה אלא גם בהרגשתו, שזהו הטעם שה’ ימלא את תפילתו.
ואתחנן ב	36	רש”י שולל את הפירוש ש”הראת” קאי על הניסים במצרים, דמהלשון “הראת” - שההדגשה היא על האדם הרואה, משמע שהמדובר בפעולה שעיקרה הסרת המניעה מצד הרואה, ולכן מפרש “כשנתן הקב”ה את התורה פתח כו’ וכשם שקרע כו’“.
ט”ו באב א	47	”לא היו ימים טובים לישראל” בא בהמשך ל”חמשה דברים ארעו את אבותינו בתשעה באב”, שמזה מובן שהענינים דחמשה עשר באב הם בניגוד ובקצה ההפכי דתשעה באב.
ט”ו באב ב	57	הירושלמי מחלק את בנות ירושלים לשני סוגים כללים - “נאות” ו”כעורות”, ודרך הבבלי לבאר בפירוט יתר, ולכן מביא חילוקים ב”נאות” גופא - “יפיפיות” “מיוחסות” ו”עשירות”. להירושלמי הדגישו שקיבלו את מעלותיהן מהמשפ
עקב א	67	ביאור חילוקי הלשונות בין בסידור והשו”ע והרמב”ם בענין ברכת המזון. בשו”ע מוסיף אדה”ז “את ה’”, דהנה ישנו כלל ש”את” בא לרבות, ובענינינו מרבים מ”את” שצריך לברך את בעל הבית, ולכן צריך אדמו”ר הזקן להדגיש שהמ
עקב ב	73	”אם תפרקו עולו”, דאין הכוונה שישראל חוטאים סתם, דהרי על זה נאמר “ישא ה’ גו’”, אלא הכוונה הוא על זה שפורק את כללות העול דהקב”ה, ועל זה “לא ישא פנים”. ורש”י מביא תיבות “ולא יקח”, כי ממון כשלעצמו יכול לה
ראה א	79	הבחירה בשילה הוא לא בהמקום גופא אלא בנוגע לגברא - “והבאתם שמה”. אך הבחירה בבית המקדש היה בהמקום גופא - כהדגשת הכתוב על מקום המקדש - “שמה תביאו”.
ראה ב	87	ב’ ענינים בהענקה: (א) מצד האדון - שמכיר טובה לעבד, וענין זה שבהענקה צריך להיות דבר שבכלל ברכה. (ב) מצד העבד - שחירותו הוא בשלימות כשמקבל הענקה שהרי יש לו רוחב יד, ובזה אין נוגע שיקבל דברים שבכלל ברכה
אלול	95	רבן גמליאל לשיטתיה שאיכות מכריע, ולכן סובר שהעיקר הוא תפילת הש”ץ שתפילתו היא איכות שונה לגמרי, וחכמים סוברים שהכמות מכריע, ולכן סוברים שתפילת הציבור - ריבוי בכמות - הוא העיקר.
שופטים א	104	שמואל רצה שבנ”י יבקשו מלך כדי שיתעלו לבחינת יראה עילאה, אך בנ”י ביקשו מלך “ככל הגוים”. ואעפ”כ ציוה הקב”ה למנות את שאול, כי כשבנ”י בדרגא זו צריכים הם מלך כדי לפעול יראה (תתאה) וקבלת עול.
שופטים ב	107	ערי מקלט לעתיד לבוא יהיה עבור אלו שהרגו בשגגה בזמן הזה. “יחם לבבו” הוא לא רק מצד הטבע אלא על פי ציווי התורה, ולכן זה שייך גם לעתיד לבוא, ולכן יצטרכו לערי מקלט.
שופטים ג	115	האדם הוא “עץ השדה” כי דוקא המדות קשורים עם עצם האדם, שלכן יש ללמוד רק מתלמיד חכם הגון - ששכלו השפיע על מדותיו.
שופטים ד	121	מצד אחד עגלה ערופה היא לכפרה, אך מצד שני אין לה את הדינים דכפרה, שאינה נעשית במקדש ואינה נעשית על ידי כהן. ולכן מפרש רש”י שהכפרה היא בהתאם לפרטי ההריגה. וזהו “עורפו בקופיץ” כי העריפה היא היפך השחיטה,
תצא א	132	הביאור ב”ותלית אותו על עץ” – שהמיתה היא רק מצד עץ הדעת - שייך לכל אחד מצד פנימיות הנשמה.
תצא ב	137	צריך להיות זהירות (מעקה) גם מהגבהה (שורש כל הנפילות) בעניני קדושה, ולכן גם ההיכל חייב במעקה.
תצא ג	146	מחלוקת הרמב”ם והרא”ש האם כלאים דחרישה מה”ת הוא רק בטמאה עם טהורה.
תצא ד	152	לכאורה “והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע” הוא יתור.
תבא א	157	”כאשר דבר לך” (“לצרכך ועליך”) הוא הבטחה, משא”כ “כאשר דבר” הוא ציווי, ולכן מפרש רש”י שקאי על הציווי “והייתם לי קדושים” שבסוף פרשת קדושים (ולא על ההבטחה דפרשת יתרו).
תבא ב	167	בבבלי מודגש שהדברים שהקב”ה מתחרט שבראם אינם מציאות אמיתית, לשיטתיה שההוה – הרע שבהם - גובר. ובירושלמי מודגש שהקב”ה ברא אותם וא”כ הם מציאות אמיתית, לשיטתיה שהעתיד – שאז יתהפכו לטוב – גובר.
ח”י אלול	178	החידוש דיום הולדת הוא שהעובר חי בפני עצמו, וזהו החידוש דתורת החסידות, שעבודת ה’ אינה דבר נוסף עליו כמו התינוק “שאוכל ממה שאמו אוכלת”, אלא כל מציאותו הוא “לשמש את קוני”.
נצבים	188	”לעברך בברית”: שבנ”י יתקיימו בתור עמו של הקב”ה. “הזה” קאי על ההתחדשות דבבנ”י והנשמה בר”ה. ו”היום” הוא התחדשות העולם והגוף, וכשהברית היא גם מצד הגוף היא מתקיימת.
וילך א	197	”מקץ שבע שנים” – ביאור “בשנה ראשונה של שמיטה שהיא שנה שמינית”, וביאור ג’ הענינים שבשמיטה: שביתת האדם, שמיטת הארץ, והפירות הם הפקר.
וילך ב	207	”ועתה כתבו לכם” – בענין מצות כתיבת ס”ת בזמן הזה.
וילך ג	216	”הקהילו אלי” – הביאור בזה “שלא תקעו אותו היום בחצוצרות כו’ ולא השליט יהושע עליהם”.
ר”ה	222	”לערבב את השטן” פירושו שהשטן חושב שאינו צריך להסטין מפני שחסר לבנ”י ההתעוררות מתק”ש. וזה עצמו גורם לבנ”י התעוררות גדולה יותר. וזה גופא הוא חלק מקיום התורה שהרי נקבע למנהג.
האזינו-ש”ת	229	מדוע השירה של קרבן מוסף היתה שירת האזינו – שענינה תוכחה?
יום הכיפורים	239	ביאור המחלוקת האם צריך לפרט את החטא. סדר הפסוקים “מקוה גו’” “וזרקתי גו’” במשנה ובגמרא.
חה”ס	246	טעם הדיעה שניסוך המים - המשכת המקיף - התחילה ביום ב’ דסוכות לאחר נטילת לולב שענינה המשכה בפנימיות הוא כדי שהמקיף יומשך בפנימי.
ברכה	253	התורה מדגישה את מעלתו של אהרן במיתת משה, כי אז הי’ במשה מעלת אהרן, ורצה שבנ”י ילמדו ממעלתו של אהרן.

---

← All Volumes