Likkutei Sichos — Volume 23
Author: The Rebbe | Book: Likkutei Sichos
Table of Contents
| Sicha | Page | Summary |
|---|---|---|
| במדבר א | 1 | (תשמ”ב)פה נתחדש לא רק שכל נשיא הוא הנשיא פרטי של השבט שלו, אלא שכל הנשיאים עזרו למשה ואהרן לפקוד את כל בני ישראל (לא רק את בני שבטו של הנשיא). המנין ע”י נשיאי מטות אבותם - מדגיש שהמנין הוא גם מצד החשי |
| במדבר ב | 8 | ”אלה תולדות אהרן ומשה”, שהם תולדות משה ע”ד שהם תולדות אהרן - אף שמציאותם נעשה ע”י אהרן, ולכן מוסיף רש”י ד”ה נוסף” - “ביום דיבר ה’ עם משה: נעשו אלו תולדות שלו” - שע”י מ”ת נעשים ישראל מציאות חדשה ד”ממלכ |
| חה”ש א | 17 | מטרת מצות כתיבת ספר תורה הוא “ולמדה כו’ שימה בפיהם”, ולכן בזמן הזה - כשאפשר לקיים את ה”שימה בפיהם” על ידי מעשה הקשור עם ספרים, שבהם אין הפרטי הדינים דשרטוט וכו’ - אין צריך מעשה דכתיבה דוקא, אלא מעשה ש |
| חה”ש ב | 27 | דוקא בשבועות, שאז ניתנה התורה שהוא חסד רוחני, צריך לאכול סעודה גשמית, כי ענין מ”ת הוא הפעולה בגשמיות העולם. |
| חה”ש ג | 33 | הרפואות שבש”ס וברמב”ם הן בעיקרם ברוחניות, ורק שכשהעולם הוא מזוכך אזי הענינים הגשמיים הם בהתאם לשורשם ברוחניות, ולכן מועילים רפואות אלו גם בגשמיות. אך גם כשאין רפואות אלו מועילים בגשמיות הם חלק מהתורה. |
| נשא א | 42 | ב’ הביאורים במדרש בענין הקרבת נשיא אפרים את קרבנו בשבת: (א) השבת דחויה מפני הקרבן. (ב) או שהשבת הותרה - שאיסור ההקרבה בשבת מלכתחילה לא נאמרה בנוגע לקרבן זה, ובזה גופא ב’ אופנים: (א) שקרבנות אלו לא נאס |
| נשא ב | 53 | בחנוכת המזבח כל אחד מהנשיאים הקריב כפי דעתו – המעלה פרטית שבכל אחד (שבנ”י הם קומה אחת שלימה ע”י ההתאחדות דכל הפרטים), ומכל מקום “העלה עליהן הכתוב כאילו כולם הקריבו ביום הראשון וביום האחרון” - שהיה גם |
| בהעלותך א | 62 | ההדגשה כאן היא “שאין סדר מוקדם ומאוחר”, שגם כשהתורה מדגישה את התאריכים - כבפסוק זה ובפסוק הראשון דהספר – מכל מקום אין מוקדם ומאוחר. גנותם של ישראל הוא שכל הארבעים שנה לא ביקשו להביא את הפסח כמו שביקשו |
| בהעלותך ב | 73 | אויב הוא מי שבפועל נלחם - וזה שייך כלפי מעלה שהאויב עושה היפך רצון ה’. אך שנאה הוא שנאה עמוקה בלב שמחפש תמיד דרכים איך להזיק לשונאו. ולכן מפרש רש”י “אלו הרודפין” כי זה ענינו של “משנאיך” לרדוף ולנסות ל |
| בהעלותך ג | 82 | ”מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם” - דלהרמב”ם עיקר ההדגשה היא שהנבואה באה בדעת. ולכן במסכת שבת שבה מדובר על דבר מעלת הנבואה”חכם” הוא התנאי הראשון לנבואה. משא”כ במסכת נדרים שמדבר על דבר השראת השכי |
| שלח א | 92 | צריך להיות “נשמע” - שרצון ה’ יונח בשכל האדם, ולכן שלח משה את המרגלים לראות את הארץ כדי שירצו לכבשה מצד שכלם ולא רק מצד ציווי ה’. וההוראה: שה”נשמע” - הבנת דברי התורה על פי שכל - צריך להיעשות בשליחותו ש |
| שלח ב | 96 | ”וישחטם” הו”ע ההעלאה, כדי שיזכו לגן עדן וכיוצ”ב (שהעונש הוא לטובתם). וטענת משה היתה שמפני שהעבירה היתה העדר האמונה איך יתכן שהעונש (אף שהוא לטובת בני ישראל) יפעול העדר האמונה באומות העולם (“ושמעו מצרי |
| שלח ג | 104 | הקב”ה עושה נס דוקא למי שמאמין בניסים, ולא למי שלאחרי שה’ הראה להם ניסים גלויים ולאחר כל זה אינם מאמינים. ולכן לא יכלו להיכנס לארץ, ולכן מביא רש”י בפירוש את הנסיונות הראשונים ממסכת ערכין ששם מבואר שהקב |
| קרח א | 113 | אות המטה הוא ראיה שאהרן הוא כהן גדול ומנושא מקהל ה’. דפריחת המטה בא מצד רצון ה’, אך אופן הפריחה היה באופן טבעי ולא ניסי, דהיה “פרח” “ציץ” ו”שקדים”. וזהו הוכחה בנוגע לאהרן, שהבחירה באה מצד ה’, אך לאחרי |
| קרח ב | 123 | ”הנה” הוא לשון שמחה (ועד לשמחה באופן של חידוש, שלכן מודגש השמחה בלשון “הנה”). והשמחה מודגשת בזה שאף שביטול הערעור היה על ידי מעשה אחד ד”פרח מטה אהרן”, מכל מקום כדי לבטל את הערעור נתן הקב”ה לאהרן כ”ד מ |
| קרח ג | 134 | לרש”י ההוספה “כחזה התנופה גו’” - לאחר שכבר נאמר “ובשרם יהי’ לך” - הוא ללמד דין חדש. אך אם הכוונה הוא רק לדין אחד אם כן מדוע לא נאמר הדין בפירוש ומדוע נרמז ב”כחזה התרומה”, ולכן מפרש שבא ללמד ב’ ענינים, |
| חוקת א | 141 | ג’ אופנים בביאור גדר מטפחת ספר תורה: (א) מצד הגברא - כדי שהאדם יוכל לאחוז בס”ת. (ב) מצד החפצא - שכבוד ס”ת דורש שיהיה לספר תורה מטפחת. (ג) המטפחת אינה רק גדר דכבוד ס”ת אלא היא קשורה עם העצם דספר התורה, |
| חוקת ב | 148 | הניסים דנחלי ארנון היו בדומה לקריאת ים סוף, שלכן אמרו בנ”י שירה דוקא בנס זה. “אמו” הוא הבאר, והאשד בא אל הבאר כדי ל”הודיע לאמו”. ומפני שהמטרה של “הודיע לאמו” הוא כדי שהיא תספר זאת לבנה לכן הבאר עצמה ה |
| י”ב-י”ג תמוז | 157 | כ”ק מו”ח אדמו”ר אמר שההתבוננות בשיטת הבעש”ט בענין השגחה פרטית נתן לו את הכח להתגבר על יסורי המאסר. דלפי הבעש”ט ההשגיה היא בדצ”ח עצמם (לא רק בדרך טפל לאדם), ועד”ז שהמאסר(הצמצום) עצמו השלים את הכוונה הע |
| בלק א | 166 | שכשהתורה מזכירה את שמו של בלק אין זה מוסיף חשיבות לשמו אלא אדרבה זה מוסיף לו גנאי, וזהו חלק מ”שם רשעים ירקב” (ע”ד שמותר להזכיר שם של ע”ז שנכתב בתורה, כי ע”י שנכתב בתורה מתבטל הע”ז אצל היהודי, שמתגלה ש |
| בלק ב | 172 | לכולי עלמא יהיו אומות העולם לעתיד לבוא, אך הדיעות חלוקות האם מציאותם תהיה רק בדרך טפל לישראל - אך מציאותם מצד עצמם מתבטלת, או שגם בהם עצמם יהיה הבירור (כהכרעת הרמב”ם והחסידות). |
| פנחס א | 182 | בפרשת בהעלותך מפרש רש”י “כששניהם יושבים בבהמ”ד”, כי בבית מדרש כל היושבים מעיינים בהשאלה, ולכן שאלו גם את אהרן. אך בפרשתנו נאמר “פתח אוהל מועד” שהוא המקום שבאים לשמוע את דבר ה’ למשה, ולכן מביא רש”י ב’ |
| פנחס ב | 190 | יהושע לא נמשח אף שהיה מלך, כי ליהושע היו שני עניני נשיאות, אך עיקר ענינו היה הנשיאות בתורה וכהמשך לזה היה לו גם ענין המלוכה. ומשיחה הוא למלך שעיקר ענינו הוא מלוכה. |
| פנחס ג | 198 | לבן חמש למקרא קשה, שבאם הקרבנות שבכל יום הוא ענין אחר, א”כ מודע כולל אותם הפסוק ביחד “ומנתחתם גו’ כמשפט”? וע”ז מפרש רש”י שכל הקרבנות רומזים למספר ע’, ומתמעטין והולכין מפני שאוה”ע מתמעטין והולכין מצד ע |
| מטות | 206 | להרמב”ם היה גם גדר של כיבוש במלחמת מדין, אף שעיקרה היה נקמה. לר”ע זה ששבט לוי אין יוצאים למלחמה הוא רק בשייכות לא”י כי לא ניתן להם נחלה בא”י, אך מלחמות שהם מחוץ לא”י, שענינם להרחיב גבול ישראל ולהרבות |
| מטו”מ-מנ”א | 214 | עניני הגוף קשורים עם העצמות - ואם כן כשמתפלל עבור עניני הגוף יוצא שתפילתו הוא בשביל העצמות. ועל דרך זה הוא בנוגע ל”מנחם אב”, שהוא האב של הבנים, ואם כן עניני הבן נוגעים איליו, ואם כן הנחמה לאב כולל גם |
| מסעי א | 224 | שהאדם צריך להיות בבחי’ מהלך, זאת אומרת הילוך שלא בערך. וזהו “אלה מסעי” לרמז שהאדם צריך תמיד לעלות בהילוך באין ערוך. |
| מסעי ב | 229 | ”בימי חכמים הראשונים, שכל העם היו עונים הללויה אחר כל דבר”, שע”י הקריאה באופן זה נעשה אחדות בקריאת ההלל. ולכן “מאה ועשרים ושלש פעמים שישראל עונין הללויה כנגד שנותיו של אהרן”, דענינו של אהרן הוא שלום ו |