Likkutei Sichos — Volume 22

Author: The Rebbe | Book: Likkutei Sichos

Browse on dach.dev →

Table of Contents

Sicha	Page	Summary
ויקרא א	1	תינוקות קודם שהגיעו לחינוך הם בדוגמת הקרבנות שלפני מ”ת, ולכן דוקא בהם מודגש מעלת הקרבנות, דבקרבנות שלפני מ”ת, קודם הציווי, מודגש ביותר שהקרבן הוא ביטוי לקשר העצמי דישראל והקב”ה.
ויקרא ב	7	הקירוב דכללות האדם, שהוא היסוד דכל הקרבנות, הו”ע העצים שהקריבו בכל קרבן. וזהו ש”קרבן” כולל גם את העצים כי העצים הם היסוד והעצם דהקרבן. תכלית הביטול מודגש בעצים. וקשור ל”מכוערות” שאומרות “קחו מקחכם לשם
צו א	16	ההמשכה שעל ידי ההעלאה דקרבנות הוא רק מסדר ההשתלשלות - בחי’ גבורה והעלם, אך על ידי הדורון שבקרבן - שעבודתו הוא לעשות נחת רוחו לקונו - נמשך בחינת החסד - המשכה שלמעלה מסדר ההשתלשלות.
צו ב	21	לרבי יהודה גדר מנחת כהן גדול הוא כקרבן יחיד, שלכן מת כה”ג קרבה משל יורשים, ולרבי שמעון גדר הקרבן הוא כעין קרבן ציבור ולכן קרבה משל ציבור.
ימים אחרונים דחג הפסח	30	מהדרין באכילת מצה שרוי’ באחרון של פסח, דלאחרי שבעה ימים דספירת העומר - לאחר הבירור דכל הספירות פרטיות שבספירת החסד - אין צריך להיזהר כל כך מחשש חמץ.
שמיני א	39	רש”י: “ויברכם: בברכת כהנים כו’“. אין הכוונה שאהרן ברכם לקיים את מצות ברכת כהנים, שהרי עוד לא נצטווה על זה. אלא הכוונה הוא שאהרן ברך את התוכן דברכת כהנים, כי זה היה מתאים לתוכן שאהרן רצה לברכם.
שמיני ב	47	סיום המשנה מדבר על התענוג הבלי גבולי שבא עי”ז שהאדם מגלה על ידי עבודתו שהוא בחינת יורש (שלכן נאמר “להנחיל”), שהוא מציאות אחת עם המוריש, והתענוג שלו הוא תענוג הבורא, שזה יכול להיות רק כשהאדם בטל במציאו
תזריע א	56	טעם הנוהגים שאשה מעוברת לא תהי’ שושבינה הוא כי צריך שיהיו שניים - איש ואשה. דשורש ענין השושבינים הוא החיבור דהקב”ה וכנסת ישראל, על ידי השושבינים - משה ואהרן.
תזריע ב	65	עצם דיבור לשון הרע גם ללא כוונה הוא חטא. וזה מתאים לפירוש אדמו”ר הזקן – ש”אדם” הוא שם המעלה (כי המדובר כאן הוא בנוגע לאדם השלם - כמו מרים - שאינו מדבר מצד הרע שבו).
תזו”מ	70	ענין המצורע הוא בפרשת תזריע, כי עונשי התורה הם חסד, כדי שיהי’ מציאות חדשה ע”י התשובה. וכשנטהר ה”ז - פרשת מצורע - המשך מהצרעת, שענינה להעלות את האדם.
מצורע	81	מהלשון “זאת תורת הזב” משמע שמביא את כל דיני הזב מהקל אל הכבד. ולפי זה א”א לומר ש”תורת הזב” קאי על בעל שתי ראיות,  בעל שתי ראיות הוא חמור יותר מהנאמר אחריו – “ואשר תצא ממנו שכבת זרע” – ראי’ אחת. ולכן מ
אחרי א	89	”כתונת בד גו’” נאמר דוקא לאחרי ב”זאת יבוא אהרן אל הקודש”, ללמד שדוקא העבודות הנעשות בקודש – בפנים – היו בבגדי לבן. להרמב”ם היו ג’ מיני בגדי כהונה: כה”ג, כהן הדיוט, ובגדי לבן דיוה”כ. משא”כ לרש”י היו רק
אחרי ב	96	ג’ ענינים שרש”י אומר בסיום הסדרה מקבילים לג’ פרטים דלעיל ב”אני ה’ אלוקיכם” דלעיל: (א) השלילה ד”דעו מי אלוקיכם” הוא “אתם נפסלים מאחרי”. (ב) והשלילה ד”נאמן לשלם שכר”, הוא “מה הנאה יש לי בכם”. (ג) והשליל
קדושים א	103	מהלשון “יהיה לכם” משמע שנוסף על החפצא שבערלה (“ערלתו”) ישנו גם פעולת האדם (הגברא - “יהיו לכם ערלים”), ולכן מובן שמונה משעת נטיעתו (ואיסור גברא הוא נוסף על איסור החפצא שבו, ולכן גם אם הצניעו לאחר ג’ שנ
קדושים ב	108	האדם יכול לקיים את המצוה בכוונה שמקיים את המצוה כדי לקבל שכר, דזהו “להוסיף”, שטעם קיום המצוה הוא “להוסיף”. ו”היה רבי עקיבא אומר”, דרבי עקיבא לא למד תורה עד שהיה בן ארבעים, והתחיל ללמוד רק מפני שהבטיחו
אמור א	114	סיום סידור אדה”ז הוא בספה”ע, מפני שמצוות התפילה מיוחדת בזה שאף שהמצוה הוא בדיבור מכל מקום עצם המצוה הוא הכוונה שיבקש ויתחנן, וזה מודגש בספירת העומר, שבה צריך לספור בדיבור, אך אם לא מבין מה שאמר אז אין
אמור ב	122	חשיבות ט”ו תשרי הוא רק מצד ענין הסוכה (שהיא גדר החג), ולכן ישנו הידור מיוחד ליטול את הד’ מינים בסוכה. הקדושה דסוכות נפעל על ידי עבודת האדם (עשיית הסוכה) וכל עשיותיו – “תשבו” – הם בסוכה – במצוה.
אמור ג	132	הערבה - שאין בה מעלה - מרמזת על אלו מבנ”י שאין להם מעלה גלויה, ומתאחדים איתם רק מצד  מעלתם העצמית. ולכן הענין ד”ערבי נחל” (מעלה גלויה) אינו לעיכובא.
ל”ג בעומר	138	תלמידי ר”ע “לא נהגו כבוד זה בזה” מצד אהבת ישראל שלהם, דכל תלמיד רצה להשפיע על חביריו לעבוד את ה’ על פי הדרך שבה הוא הבין את שיטת רבי עקיבא. אך באמת דוקא בהנהגת רשב”י התבטא אמיתית הנהגת ר”ע ד”נכנס בשלו
בהר א	143	”ושבתה” בשלימות הוא בשנת השמיטה, אך מעין ענין זה הוא בשנה השביעית למכירת העבד, ולכן יוצא העבד לחפשי. ויש לומר שכשהשנה השביעית של העבד הוא בשנת השמיטה אזי ה”נייחא” של העבד הוא בשלימות.
בהר ב	150	בפרשה זו מדובר במוכר עצמו, ואם כן קא סלקא דעתך שאין הרב צריך לפרנס את העבד (דרק במכרוהו ב”ד מתנים ב”ד שהרב יפרנס את העבד ואשתו) ולכן מדגישה הכתוב “הוא ובניו” שרבו חייב לפרנס אותו ואת בניו.
בהר-בחוקותי	159	בהר הו”ע ההגבהה, ובחוקותי הו”ע הביטול (“אין לך רשות להרהר כו’”), דתכלית הביטול הוא שאינו מרגיש את מציאותו ואינו מרגיש שהוא מציאות שבטל, ומצד ביטולו הנה “עבד מלך מלך”.
בחוקותי	166	נכסי הכהן הם עצמם “כשוכן בית אלוקיו”, ולכן מלכתחילה לא חל עליהם שם חרם ולכן אין מחרימים נכסי כהנים ולוים. אך נכסים שקיבלו מחרם בני ישראל - הנה מפני שכבר חל עליהם שם חרם לכן יכול לחול עליהם שם חרם גם ע

---

← All Volumes