Likkutei Sichos — Volume 21

Author: The Rebbe | Book: Likkutei Sichos

Browse on dach.dev →

Table of Contents

Sicha	Page	Summary
שמות א	1	הכרחו של רש”י לפרש שקאי על בתי כהונה ומלכות הוא כי זה שהיו להם משפחות אינו חידוש כי כך היה אצל כל ישראל. “כדאיתא במסכת סוטה”, ששם מדובר בסוגיא דמדה כנגד מדה, ובענין של מעשה בפועל (“ותחיינה”, ולא שהשכר
שמות ב	10	כדי לבטל את התערומת של אברהם צריך שלא רק שבנ”י יטלו את הרכוש גדול, אלא שהמצריים יתנו להם את הרכוש, בהמשך לבקשת בנ”י, שדוקא עי”ז מודגש שזהו שכר המגיע להם. וההוראה: כשנרגש באדם הכוונה דהעבודה דבירור הני
שמות ג	20	”בני בכורי ישראל” - ענין הגדולה בבנ”י - המעלות שלהם - אינו מעלים על האהבה עצמית, כי אדרבא המעלות הם ביטוי לביטול, שהאהבה עצמית מתבטאת גם בכוחות הגלוים.
וארא א	27	”יתישב המקרא על פשוטו והדרשה תידרש”, שהפירוש העיקרי הוא הפשט (“לא ניכרתי להם במידה אמיתית שלי”), אך הפשט עצמו מכריח שישנו דרש (“יש לי להתאונן כו’”), וזהו “מתחלק לכמה ניצוצות”, שכל הניצוצות שבאש הם אות
וארא ב	38	בחי’ מצרים אינם כופרים בהקב”ה לגמרי, אלא רק אין מודים שמציאותם תלוי בהקב”ה. (ע”י כפירה יודעים שישנו מציאות של אלוקות), אך המצריים אינם מגלים אלוקות כלל. ולכן דוקא ע”י הצפרדע - שאין בו תועלת וגם אינו מ
וארא ג	45	זה שפרעה כיחש בה’ גרם לאכזריותו כלפי בנ”י, ועד”ז בההפטרה, שהמצריים אמרו “לי יאורי” ולכן לא קיימו את הבטחתם להיות משענת לבנ”י. גם החוקים צריכים לקיים מצד רצון ה’. וזה מדגיש את מעלת מעשה בפועל – קיום רצ
כ”ד טבת	52	אדה”ז מדגיש “פעולתו אשר עבד בה”, כי ההדגשה היא על פעולת הצדיק, ועצמיות הצדיק מתבטא דוקא בענין המעשה.
בא א	55	לפי רש”י משה אמר את זמן המכה כהקדמה ל”אני יוצא בתוך מצרים”, שהמכה באה מהקב”ה ולכן היא בנקודת הזמן שמחלק את הלילה, ודוקא הקב”ה יכול לפעול בנקודה זו. אך עפי”ז קשה מדוע נאמר “כחצות” ולא בחצות? ולכן ישנו
בא ב	62	עדות החודש צריך גם “דין עדות (לא רק הבירור דעדים). “החודש הזה לכם” הוא המצוה הראשונה שנצטוו, מפני שבה מרומז תכלית התורה ומצוות, ופעולת וחידוש התורה על בני ישראל: הפעולה על הכוחות מקיפים - “דין” עדות,
בא ג	68	הזכירה דליל פסח צריכה להיות “כמו שנאמר זכור את יום השבת”, שכשמו שבשבת העיקר הוא החיוב - השביתה (ולא שלילת מלאכה), כך בפסח העיקר הוא החיוב - שאנו בני חורין (ולא רק שהוציאנו מעבדות). שלכן צריכים להזכיר
בשלח א	77	”הסיען בעל כרחן”: מפני שבני ישראל רצו לקיים את ציווי ה’ - לברר את הניצוצי קדושה - “ונצלתם את מצרים”. ואף שרצון הקב”ה הוא “ויסעו”, מ”מ היה זה “בעל כרחן”, כי על פי השכל שלהם היו צריכים להישאר ולסיים את
בשלח ב	84	רבותינו נשיאנו, הרגישו את בחי’ “אין” שמאיר בסעודה שלישית, ולכן לא היו יכולים לאכול פת כי זהו צער עבורם (וחסידים הולכים בעקבותיהם ולומדים תורתם על מנת לעשות). אך מ”מ טועמים בסעודה הג’, והוא כדי לרמז על
בשלח ג	89	משה שלח את יהושע ללחום כי חשב שמלחמה זו תהי’ ע”פ טבע, ומשה הי’ למעלה משישים שנה. אך לגבי מצוה זו דהצלת בנ”י הי’ זה “נתרשל במצוה”, כי מכיון שמדובר בהצלת בנ”י הי’ על משה לצאת ללחום ללא חשבונות.
יתרו א	100	אף שבנוגע לרגש או הבנה אי אפשר לומר לשון יחיד בנוגע לרבים, כי כל אחד מרגיש ומבין באופן שונה, מ”מ כאן נאמר “ויחן”, ולבאר זה מעתיק רש”י תיבת “ישראל”, שמצד זה שכולם הם ישראל “הושוו כולם בלב אחד”, אך לא מ
יתרו ב	108	לרש”י משמע שהחידוש הוא ששאר כל המסעות וחניות היו במחלוקת, מפני שמפרש “מחלוקת ותערומות” כפשוטו, ואין הכרח ששאר כל החניות היו במחלוקת, ולמדים זה רק מפני שרק בפסוק זה נאמר “ויחן שם ישראל”. וא”כ לרש”י יוצ
יתרו ג	119	אסור לנהוג במעלות אפילו “מנהג בזיון”, מפני ש”יש בהם צורך” - שהמעלות הם צורך העבודה, וא”כ ביזוי המעלות הוא ביזוי לכהן העובד, ועד”ז כשנוהג מנהג בזיון בחבירו הרי זה בזיון ל”יוצרך”. שגם דבר פשוט כשלילת בז
משפטים א	125	רש”י מביא את הדוגמאות מ”זקן ואינו לפי כבודו”, ומ”בהמתו של נכרי ומשאו של ישראל”, שמזה רואים שישנם הרבה מקרים שבהם פטור מ”עזב תעזב”. ולכן דוקא במצות פריקה שקשורה תמיד עם טרחא (דלא כהשבת אבידה שבפסוק הקו
משפטים ב	133	ב”אשר הכינותי” צ”ל, דלכאורה לשון הכנה פירושו שעשו שינוי בדבר בשביל ההכנה, ואם כן קשה הרי בא”י באותו הזמן לא היה שינוי, ולכן מפרש רש”י ש”הכינותי” פה הוא רק הזמנה (דיבור) ולא מעשה. “ומדרשו” ש”מקומי ניכר
משפטים ג	138	הכרחו של רש”י לפרש שמשה כתב “מבראשית ועד מתן תורה” הוא מ”ואל משה אמר עלה אל האלוקים גו’”, שרש”י מפרש שפרשה זו נאמרה לפני מ”ת, ואם כן דברי הברית קאי על כל מה שנאמר עד אז, והיו ב’ סוגי כתיבה, מבראשית וע
תרומה א	146	החידוש במשכן על הגילוי דמ”ת הוא שבמשכן היה השראת השכינה ע”י פעולת האדם, ומודגש ב”תרומה” – “הפרשה” שמפריש רק חלק מנכסיו, שישנם חילוקים בדרגת הקדושה דהדברים גשמיים, ו”הרמה” - שהתחתון אינו מתבטל לגמרי.
תרומה ב	156	”בעת שבנה שלמה הבית”, בנה מקום לגנוז את הארון, כדי שעל ידי זה יהיה נצחיות לבית ראשון, דהרמב”ם סובר שהארון הוא חלק מבנין הבית. בפנימיות הענינים: על ידי עבודת התשובה - שבא לאחר שהאדם הולך בדרכים “עקלקלו
תרומה ג	164	בציור המנורה של הרמב”ם הגביעים הפוכים, מפני שאור המנורה צריך להשפיע על כל העולם. יש להחזיר עטרה ליושנה ולצייר את המנורה באופן שהקנים הם באלכסון.
תצוה א	173	באם התורה אינה נותנת מקום לכפרה על חטא העגל אזי מבקש משה “מחני נא”. אהרן מצד עצמו פועל על אלו מבני ישראל שהם בחינת נרות - שאור הקדושה מאיר בהם בגילוי - וע”י “ואתה הקרב אליך גו’” פועל משה שפעולת אהרן ת
תצוה ב	181	בג’ בגדים דחושן אפוד ומעיל נפעל ענין מיוחד גם לפני העבודה - בזה שאהרן לובש את הבגדים, שלכן אם נכנס מחוסר בגדים הללו חייב מיתה. משא”כ בפסוק דידן, שמדבר בשאר הבגדים, מפרש רש”י שהמשמש מחוסר בגדים במיתה”.
פ’ זכור	190	כל אחד צריך להיזהר מבחי’ עמלק בדקות - שההבנה - “יודע” - לא בא במדות שבלב ובמעשה.
פורים-תצוה	197	”מגילה נקראת בי”א בי”ב כו’” - ימים שאינם מפורשים בקרא נעשים זמן קריאת המגילה, מתאים לכללות ענין המגילה, שלא נכתבה בציווי ה’ אלא נכתבה על ידי בקשת אסתר.  הקריאה של הכפרים – העבודה בעולם העשי’ - הוא כלל
פורים	206	בתחילה על הילד לדעת ש”אל תירא מפחד פתאום” ללא הסברה. ואח”כ, כשלומד יותר מוספים “עוצו עצה ותופר כי עמנו אל”, שזהו הסברה מדוע “אל תירא”. ואח”כ, כשמבין יותר, אומרים “ועד זקנה גו’”, שגם הענינים שע”פ טבע א
תשא א	214	”בגשתם אל המזבח” צריכים רחיצה כל פעם שבאים לשרת - על כל עבודה. אך האוהל מועד הוא מקום מיוחד רק לכהנים, הנה רק “בבואם” צריך רחיצה, אך אח”כ יכול לעבוד את כל העבודות, ואינו צריך לרחוץ בין כל עבודה ועבודה
תשא ב	223	בפרשת שמות אפשר לפרש שארץ הגרגשי אינו נכלל בזבת חלב ודבש. וכשמדבר על האומות בפרשתנו קשה מפרש רש”י שהגרגשי “עמד ופנה מאליו” ולכן לא נזכר. ובהמשך הפרשה בשייכות לציוויים דז’ אומות, מפרש רש”י שאין צורך לה
תשא ג	232	לרש”י קשה איך שייך “וראית את אחורי” הרי “אתה רואה אותי מעוטף”? וע”ז מפרש רש”י “הראהו”, והראהו קשר של תפילין שהוא ענין של כתר ועטרה. בטלית והתפילין נאמר זיכרון, וזיכרון מבטל את סיבת החטא.
ויקהל א	238	בנין המקדש אינו דוחה שבת, ומפני שהבדיקה הוא חלק מכבוד המקדש, אם כן זה נחשב כחלק מבנין המקדש  (כי גדר המצוה דבניית המשכן הוא לא פעולת הבניה אלא התוצאה, שיהיה בית מוכן כולל באופן של כבוד) - ולכן אין הבד
ויקהל ב	244	המילי דעלמא שר’ יוסי הרהר בהם היו ענינים של צרכי ציבור, אך כשהסיבה שאין האדם יכול ללמוד כל התורה כולה הוא מפני שטרוד בצרכי ציבור אזי הקב”ה משלים לו את הענינים שהחסיר, “אנת שלים כו’ ודיוקנך שלים” - שהש
ויקה”פ	250	הביאור בשמות הפרשיות: בפרשת ויקהל - לפני שנבנה המשכן - החשיבות הוא רק בכלל - ויקהל. אך לאחרי שנבנה המשכן - בפרשת פקודי - ישנה חשיבות לכל יחיד - פקודי.
פקודי	260	להדיעה שעיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחה לארון, “פתח הארון” ואמר “זאת מנוחתי גו’“. ולהדיעה שהעיקר במשכן הוא שיהיה לבני ישראל מקום קבוע לעבודת ה’, הנה שכנסת ישראל אמרה פסוק זה. ולהדיעה שעיקר המשכן הוא מנ

---

← All Volumes