Likkutei Sichos — Volume 19

Author: The Rebbe | Book: Likkutei Sichos

Browse on dach.dev →

Table of Contents

Sicha	Page	Summary
דברים א	1	הבייסותים טענו שעצרת צריך להיות אחר השבת, דחשבו שעיקר המעלה הוא דבר הבא מלמעלה, וזהו גם הטעם שלא קיבלו את התורה שבע”פ. אך באמת תכלית הטוב הוא בזה שהתורה מתלבשת בתחתון, ולכן מצד “יוכיחן משה שאוהבן”היו
דברים ב	9	במשנה תורה הממוצע דמשה הוא “בדרך התלבשות” שהתורה מתלבשת בהשגה דמשה. הנה זה שמשנה תורה הוא חזרה על כל התורה כולה פעולת שיהיה הבנה והשגה גם בשאר חלקי התורה.
דברים ג	15	טענת בנ”י למשה היה שהוא מגביל ונותן קצבה לברכתם, והרי ברכת הקב”ה היה שלא יהיה מספר מוגבל. ועל זה ענה משה “זו משלי”, זאת אומרת שמפני שמשה הוא מוגבל לכן ברכתו – זאת אומרת האופן שהוא משיג את ברכת ה’ – הו
דברים ד	24	תכלית הכוונה הוא שיהיה חיבור גבול ובלי גבול, שבהעבודה דתורה ומצוות יומשך בחינת בלי גבול, שעל ידי זה מתגלה כח העצמות שלמעלה מגבול ובלי גבול. ולכן גם כשישנו ברכתו של הקב”ה הבלי גבול צריך להיות ברכת משה
דברים ה	30	לפי האיכא דאמרי, האיסור דבישולי עכו”ם הוא משום בנותיהן, וא”כ אין סיבה שבאטי - שלא נזהר בבנותיהן - יזהר בבישולי עכו”ם. וללשון הראשון עיקר טעם האיסור הוא משום קורבה שלא ילמוד ממעשיהם, ואם כן “מאי הוי בא
ואתחנן א	38	המקור להמצוה היא הפסוק “ושננתם לבניך”, שגם כשגדול לומד תורה בהבנה והשגה, צריך לידע שהוא קטן לגבי חכמתו יתברך, ועליו להיות בביטול. וזהו הביאור ב”הלומד תורה ילד כו’“.
ואתחנן ב	47	ג’ אופנים בביאור דין הקדמת תפילין של יד: (א) זהו דין בתפילין של ראש, “כל זמן שבין עיניך יהיו שתים”. (ב) זהו דין בגברא, שעליו לשים של יד לפני של ראש. (ג) זהו דין במצוות תפילין.
ואתחנן ג	55	בגדר של בר מצרא אפשר לומר ב’ אופנים: (א) שהקנין של הלוקח הוא קנין בשלימות, ורק שעל הלוקח מוטל חיוב למכור את השדה לבר מצרא. (ב) הקנין אינו בשלימות כי לבר מצרא ישנו חלק בשדה שכנו. ענין השכינות בעולם שנה
שבת נחמו	67	”עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו” ב’ פעמים, הוא להורות שניחמם בזה שגם החורבן היא חלק מהנחמה. וזהו הביאור ב”נחמו נחמו”.
ט”ו באב	80	במשנה מדובר על המעלה הכללית דבנות ירושלים, שכולם הם ממשפחת האבות והאימהות וכו’ - “תן עיניך במשפחה”. ובברייתא מדובר על המעלות פרטיות. והנה המחול דבנות ירושלים מבטא את האחדות שבהם שמצד (א) הנקודה הכללית
עקב א	89	”(שמשליכין אותן) תחת עקביהם” פירושו שמסכים שצריך לעשות אותם, אך רק לאחר (וללא אותה הזהירות ד) המצוות החמורות.
עקב ב	94	קשה איך נאמר שביאת הארץ הוא ע”י קיום “כל המצוה”, הרי באותו הזמן יכלו לקיים רק חלק קטן מהמצוות? ועל זה מפרש רש”י “כפשוטו”, שהכוונה היא לכל המין דהמצות שיכלו לקיים אז. מביא מהמדרש שהסיבה שנאמר בלשון יחי
עקב ג	106	במדבר לא התעסקו בבנין של אבנים, ולכן שואל אדמו”ר מהר”ש מדוע היה צריך לציווי מיוחד “פסל לך”, ש”פסלתן יהא שלך”, הרי אין בפסולת אבנים חשיבות כלל (ואין בהם משום גזל)? ועל זה עונה שהיו של סנפריון ואם כן יש
עקב ד	115	בפרשתנו נאמר “ונתתי מטר ארצכם”, שהמטר הוא של הארץ ולכן הברכה אינה למעלה מהטבע. ועל זה מפרש רש”י שטעם החילוק הוא מפני שפה “עשיתם” רק “מה שעליכם”. משא”כ בפרשת בחוקתי ששם פירש רש”י ש”בחוקותי תלכו” הוא ענ
עקב ה	121	במזוזה הנה השמירה אינה רק שכר אלא חלק מגוף המצוה, שהקב”ה ציונו לשים מזוזה לשמירה, וא”כ כשמתכוין בעשיית המצוה גם לשכר אין זה שלא לשמה. וע”פ האמור יש לומר שגם כשהמזוזה אינה במקומה יש בה סגולה לשמירה, כי
כ’ אב	129	החיוב להביא קרבן העצים הוא מצד ענין הנדר, שבו הולכים אחר לשון בני אדם. ואם כן כשמשפחה מסויימת נדרה עצים ביום מסוים, ידעו שכמה וכמה פעמים חל יום זה בשבת, וידעו שהמשפחה הקודמת ירצו להקריב עד השבת, ואם כ
ראה א	133	אחדות הפשוטה מתבטא דוקא בריבוי קוין, ומפני שהקללה מגלה את אחדות הפשוטה הרי זה הוכחה ששרשה למעלה יותר מברכה גלויה. ועל פי זה מובן ש”קללה” הוא ענין “וחילופא”, כי בעצם הרי זה למעלה יותר מברכה אלא שזה “חי
ראה ב	140	הרמב”ם סובר שמעלת המקום הוא מצד הבחירה (ולכן קרא להלכות אלו “הלכות בית הבחירה”). ורק שבהלכה ב’ מוסיף בתור ענין בפני עצמו על דבר המאורעות שקרו שם.
ראה ג	148	בפסוק “כי יסיתך” לא נאמר אמך ואחותך מפני שדיבר הכתוב בהווה, וכשמדובר באדם בעל משפחה אין רגיל שיש לאחותו ואמו השפעה עליו בעניני אמונה ודעות. וגם הקורבה מתמעטת.
ראה ד	153	אם אומרים שהענקה הוא גדר דצדקה (שנראה שזהו שיטת הרמב”ם שהרי בספר המצות מביא את מצות הענקה בהמשך למצות צדקה) אם כן “לו ולא למוכר עצמו” הוא חידוש, ואין לך בו אלא חידושו, ולכן צריך להעניק לשכיר.
אלול א	158	אף שהעבודה באלול הוא “אני לדודי” – אתערותא דלתתא מכל מקום גם האתערותא דלתתא בא על ידי נתינת כח מלמעלה. וזהו שהשיחה בנוגע לחודש אלול בליובאוויטש נאמרה בחודש ניסן שענינה המשכה מלמעלה. וזהו “קלאר זונשיינ
אלול ב	162	הצמח צדק מבאר שאלול הוא אותיות לא לו. ש”לא” קאי על כתר, ו”לו” קאי על ז”א, ואאמו”ר מבאר שאלול הוא “או” (כתר דמלכות ודעת דמלכות) ופעמיים ל’ (ל’ מעלות שהמלכות נקנית בהם).
שופטים א	165	המלך נקרא לב, כי כל ענינו הוא בשביל העם. אך נקרא גם כן ראש מצד ההנהגה רוחנית - הוראת התורה - מפני שענין השכל צריך להיות בהבדלה מהגוף, שאינו מתפעל ומשוחד מהגוף.
שופטים ב	171	גם עתה ישנם במצרים מיעוט מבני המצריים הקדמוניים, אך הם קבועים ולכן אינם בטלים ברוב, ולכן אסור לדור במצרים גם בזמן הזה. ורק כשאחד פורש מהם להתגייר אזי כל דפריש מרובא פריש.
שופטים ג	177	בנוגע לבני אדם ישנה מעלה בנבואה, דתורה היא למעלה מגדר הנבראים משא”כ נבואה ענינה היא גילוי אלוקות לנבראים. והנה, ע”י שנבואת משה נתאמתה במתן תורה ישנה בה ב’ המעלות, שיש בה התוקף דתורה, ופועלת על הנבראים
שופטים ד	188	ישנם עדי בירור ועידי קיום. ובעבודה: שמים וארץ, שיש בהן ענין הנצחיות שקיימים באיש, מעידים על מציאות ה’ באופן דעידי בירור, שמבררים ומעידים שה’ ברא את העולם. ובני ישראל מעידים על מציאות ה’ באופן של עידי
תצא א	197	פסק הרמב”ם ש”מתן שכרן של מצות כו’ היא חיי העולם הבא” קאי על המצות שבין אדם למקום, ואין זה סתירה להסתם משנה ש”אדם אוכל פירותיהם בעוה”ז” שקאי על המצוות שבין אדם לחבירו. אך היעודים שבתורה הוא נתינת אפשרו
תצא ב	208	הציווי לעשות מעקה – סייגים וגדרים – הוא “כי תבנה בית חדש” – בהתחלת חיי הנישואין כשמתחיל סדר עבודה חדש.
תצא ג	215	החקירה האם בקידושין העילה היא הכסף או הקידושין. ובעבודה: האם התחלת העבודה היא באהבת ה’ – כסף, או ב”סור מרע” – קידושין “דאסר לה אכולא עלמא כהקדש.
תצא ד	221	הזכירות דשבת ועמלק יכולים להתקיים ביחד – כי שניהם מגלים את כוחו של הקב”ה הכל יכול, ורק שהגילוי בעמלק הוא ע”י ביטולו.
תבא א	227	”ושמרת גו’” ברכה ולא ציווי. “תשנה” מכריח שמדובר בביכורים ולא בביעור מעשרות שהוא לאחר ג’ שנים. בביכורים מודגש מדה כנגד מדה, ולכן בשכר “וענית ואמרת” “בת קול מברכתו” .
תבא ב	235	פנימיות הקללות הם באמת ברכות. מזה שפירוש הפשוט ברש”י מגדיל את הקללה, צריך לומר שמגדיל את הברכה הפנימית שבתוכחה.
תבא-ח”י אלול	244	חסידות מגלה שהחיות של היהודי הוא תומ”צ – שזהו הפנימיות שלו. חסידות חב”ד הוא החיות פרטי שבא בפנימיות ובהתיישבות – “וירישתה וישבתה בה”.
ח”י אלול	250	”ח”י אלול מכניס חיות בעבודה דאלול” - קאי על חסידות הכללית. ו”וח”י אלול כו’ בעבודה דאני לדודי ודודי לי” - קאי על חסידות חב”ד, שההמשכה הוא מצד האדם – “אני לדודי”, בחי’ אתעדל”ת.
נצבים א	258	פירוש “אתם ניצבים”: (א) “לעברך בברית”, שמטרת “ויקרא משה גו’” בפרשה הקודמת הוא לעברך בברית. (ב) זהו בהמשך להקללות “הרי אתם קיימים לפניו” - ועפי”ז מובן הלשון “נצבים”. (ג)  “לפי שהיו ישראל יוצאין מפרנס ל
נצבים ב	266	לפי רש”י החידוש שהברית הוא “אף עם דורות העתידים לבוא” הוא שהברית הוא באופן שוה לאלה “אשר ישנו פה גו’ ואשר איננו פה”, ולא רק שהם “כרעה” של הדור ההוא.
נצבים ג	274	המדובר בנחלה שקשה לבחור את החלק היפה – כי “דרך רשעים צלחה” – ולכן “מעמידו על חלק היפה”. והאדם סומך על הקב”ה כי מפעם לפעם מראה לו הקב”ה בגלוי שהתורה היא חיים. מיינה של תורה: שורש הבחירה הוא מבחי’ “קח ל
ר”ה	283	בר”ה ניצבים כל בנ”י יחדיו, וזה נעשה גם ע”י עבודת בנ”י. כשיום ב’ דר”ה חל ביום ו’ הרי זה הקביעות הכי קרובה להקביעות דראש השנה הראשון שבו נברא אדם.
ר”ה-ו’ תשרי	291	טענת עלי “עד מתי תשתכרין” הוא שבעמדו לפני ה’ אין להשתכר בבבקשת צרכיו. ומענה חנה “ואשפוך את נפשי לפני ה’” הוא שבקשת צרכיו הם ביטוי לרצון הנפש - כדי לקיים את רצון ה’.
וילך א	298	ר”ה ופרשת נצבים קאי על האחדות שמצד שורש נשמות ישראל, ויוה”כ ופרשת וילך קאי על המשכת האחדות למטה – כפי שבנ”י הם במקומם.
וילך ב	307	הקב”ה אמר ליהושע “טול מקל והך על קדקדן”, כי “דבר אחד לדור” – שהנהגת יהושע צריך להיות בשינוי ממשה, שבאם לאו ישנם ב’ דברים בדור יהושע - משה ויהושע. שמצד הביטול שלמעלה מטו”ד אי”צ לאלה שקנו חכמה, ואדרבא פ
וילך ג	315	”ויתנה אל הכוהנים בני לוי” פירושו שנתן את התורה לכהנים עבור כל שבט לוי. שהכהנים הם בחי’ אתהפכא והלויים הם בחי’ אתכפיא, אך בנדו”ד פעלו הכהנים את עבודת הלויים - שנתינת התורה לכהנים הי’ עבור בחי’ סור מרע
וילך ד	321	בענין הקהל – “המלך הי’ קורא כו’ על בימה של עץ”.
האזינו א	329	”למה העיד בהם שמים וארץ” – החילוק בין פרש”י בפרשתנו ובסוף פרשת ניצבים.
האזינו ב	339	איך חשבו בני ישראל שיוכלו לעכב מיתתו של משה?
חה”ס א	348	סוכה הוא גילוי העצם דר”ה ויוה”כ - שבו שווים כל ישראל, ולכן סוכה שאולה היא “שלו ממש”.
חה”ס ב	356	האחדות שבלולב - התאחדות פרטים - בא לאחר האחדות דסוכה - האחדות שלמעלה מהתחלקות, ועי”ז מתגלה שהתאחדות פרטים שרשו מאחדות הפשוטה. הקשר לבהמ”ק ול”שמו של משיח”.
חה”ס ג	363	מצות הקהל היא גם על כל יחיד, והקהל צריך לפעול בפנימיות - “למען ישמעו גו’”, וטף באו “ליתן שכר למביאהם” - שעל ידם ניתוסף בכוחות פנימיים של האנשים והנשים.
ברכה-שמח”ת	371	”שהחיינו” דשמח”ת הוא על לימוד התורה באופן חדש מפני שהתורה היא א”ס, וע”י התשובה דלוחות שניות נעשים בנ”י מציאות חדשה. וגם בבעלי עובדין טבין נעשה חידוש בקיום ציווי התורה.
שמח”ת	380	”שערי אורה”: השפעה מלמעלה, לוחות הראשונות, המשך לשמע”צ. “שערי ברכה”: הדגשת מקבל הברכה, לוחות שניות, ערבים עלי ד”ס. “שערי הצלחה”: בא לאחר סיום העבודה, שמחת התורה, מנהג.
אגרת התשובה ה	426	—
אגרת התשובה ה	426	—

---

← All Volumes