Likkutei Sichos — Volume 18

Author: The Rebbe | Book: Likkutei Sichos

Browse on dach.dev →

Table of Contents

Sicha	Page	Summary
במדבר א	1	”ושמרו את כהנתם” נאמר בפרשה המדברת בלויים, שמזה מכריח רש”י שהכוונה היא לעבודה (שהציווים בנוגע לכהונה עצמה מקומם בפרשת אמור), שאף שבפסח מצרים עשו בנ”י את העבודות דקבלה שחיטה וזריקה מ”מ לא יעשו בני לוי
במדבר ב	6	הציווי למנות את הלווים מבן חודש בא בהמשך לענין העבודה, ולכן מפרש רש”י שטעם הציווי הוא ש”נמנה ליקרא שומר משמרת הקדש” שהו”ע של עבודה. וזה שהלווים מבן חודש גו’ חונים סביב למשכן הוא עצמו שמירה, ואף שהוא ת
במדבר-ב’ סיון	18	בב’ סיון נאמרו ג’ ענינים: (א) “והייתם לי סגולה מכל העמים” - שהוא הבחירה בישראל שמצד הקב”ה. (ב) “ממלכת כהנים” - העבודה ד”בכל דרכך דעהו”. (ג) “וגוי קדוש” - העבודה דלימוד התורה וקיום המצוות. עיקר ההכנה ל
חה”ש א	28	מבואר בספרים שיסוד טענת המלאכים “תנה הודך כו’” הוא מצד דינא דבר מצרא. והביאור במענה משה: נתינת התורה למטה הוא כדי כדי שבנ”י יעשו דירה להקב”ה בתחתונים, והדין הוא שאם הבר מצרא רוצה את השדה לזריעה ואחר ר
חה”ש ב	35	הנקודה המשותפת של משה דוד והבעש”ט הוא שנתנו לבנ”י את הכח לגלות שבנ”י הם למעלה מהעולם. וכל אחד מהם הוסיף ענין מיוחד בנקודה זו.
נשא א	44	”עבודת משא” הוא “מצלתים וכינורות” מפני שהם במעשה, והמנין היה לדעת מנין בעלי כח. וזהו שעיקר נשיאת ראש הוא בבני קהת שמשאם בכתף, ובני גרשון - שמשאם בכתף ובעגלות - נאמר “גם הם”, ובבני מררי - שמשאם בעגלות
נשא ב	55	להרמב”ם קינוי הוא חובה, אך התחלת המסכת - “המקנא כו’ לכתחילה לא” - מדבר בקינוי לאחר שמצא בה דברים מכוערין (שאז לא יקנא, כי מן הסתם גם באיש ישנו דבר בלתי רצוי) שעליו לגרשה (אף שאין כופין אותו), ולכן סוב
נשא ג	63	רבי נהוראי לומד גז”ש מנזירות שמשון לנזירות שמואל, שהעדר המחאה על הנזירות פועל את קדושת הנזירות למפרע. היינו שדבר שבא רק כהסכמה והמשך לעיקר ויסוד הדבר פועל יותר מהתחלת הדבר (שהרי גוליירים מתגרים במלחמה
נשא ד	76	”אמור (אלף קמוצה) להם” נאמר בלשון מקור (אף שהוא ציווי) מפני שהו”ע תמידי, “כמו זכור ושמור”. ונאמר “להם” לשון רבים ללמדנו “שיהיו כולם שומעים”, שאף שהברכה היא לכל יחיד, מ”מ הכהן (והישראל) צריך לחשוב שהיח
נשא ה	83	אדם ונח שלא שינו את הגשמיות מרומזים בדומם - “קערת כסף” וכיוצ”ב - שאין רואים בהם שינוי, והאבות מרומזים בחי - אלים עתודים כבשים - שההקרבה פועלת שינוי בהם. והתורה כפי שהיא “מידו של הקב”ה” נרמזת בדומם “כף
בהעלותך א	92	”שלך גדולה משלהם” מפני “שאתה כו’” - אהרן בעצמו הוא העושה את העבודה. וניחמו בהדלקה ולא בקטורת, כי לרש”י מצות ההדלקה המנורה הוא רק בערב, וא”כ ההדלקה לא הי’ חלק ממצות הדלקת המנורה, וא”כ ההדלקה ע”ע אהרן ב
בהעלותך ב	104	סברת השקליא וטריא בין הלל ובני בתירא האם פסח דוחה שבת, הוא שחולקים האם העיקר בפסח הוא גדר היחיד (“אינו נאכל אלא למנוייו” וכו’), וקרבן יחיד אינו דוחה את השבת, או העיקר הוא גדר הרבים (“בא בכנופיא”), וקר
בהעלותך ג	117	פסח שני הוא ענין עבודת תשובה, ג’ האופנים דפסח שני - רגל בפני עצמו, תשלומין, תקנתא - הו”ע ג’ אופנים בעבודת התשובה.
בהעלותך ד	126	לפי רבי, שסובר שפסח שני הוא רגל בפני עצמו, שלא רק שיש לאדם הזדמנות למלא את חיוב הקרבת הקרבן אלא יש לו את הענין בשלימות, שמביא את הקרבן בזמנו.
בהעלותך ה	132	אילו היו בנ”י נוסעים היו מפרקים את המחנות, וא”כ לא היה ענין “דמחוץ למחנה מושבו”, ואז היתה מרים יכולה ליסע עם בנ”י, ורק שעי”ז היה מתעכב טהרתה, שהטהרה נפעל לאחר ש”תיסגר שבעת הימים”. וענין זה שלא נסעו כד
שלח א	141	בפשטות ישנה סברה שלא להסמיך פרשת המרגלים למרים (אף שזהו כפי סדר המאורעות) כדי שלא נחשוב שחטא מרים דומה לחטא המרגלים, ולכן שואל רש”י “למה נסמכה”. ומבאר שטעם הסמיכות הוא כדי לבאר גודל חטאם ש”ראו ולא לקח
שלח ב	150	לר’ יצחק “אנו לא עלתה בידינו אלא אחד” - אף שישנם דרשות על כל שמות המרגלים - כי רק אחד נוגע לעבודתינו (והוא החשיבות דמעשה בפועל). ור’ יוחנן (אינו חולק אלא) מוסיף “אף אנו נאמר”, שישנו עוד שם שאנו יכולים
שלח ג	161	להראב”ד עכו”ם אינם בגדר מציאות שנוכל לומר שצל המקום עליהם, דצל הוא שפעולת האדם פועל למעלה, ושיטתו מתאימה לפירוש “צלם” הוא “כשרים שבהם”, אך להרמב”ם יש להם צל – גדר השגחה פרטית, ושכר ועונש באופן פרטי -
שלח ד	171	המרגלים פגמו בשם אדנ-י שהוא שורש להנהגת הטבע, ולכן התפלל משה ש”יגדל נא כח אדנ-י”.
שלח ה	178	עבודה זרה בדקות הוא שמחשיב את העולם למציאות. וזה שאינו נותן חלה – שאינו מרגיש שכל הנהגת הטבע בא מהקב”ה - הרי הוא מקיים את העבודה זרה, שהיא את הטעות שהנהגת הטבע הוא מציאות בפני עצמו. וכל הנותן חלה מבטל
קרח א	187	שם הפרשה הוא קרח, ולא “ויקח (קרח)”, מפני שההוראה שצריכים לקחת מקרח אינה רק הענין השלילי שעשה בפועל, שזהו “ויקח”, אלא גם הענין ד”אף אני רוצה בכך” התשוקה להיות כהן גדול.
קרח ב	196	הרמב”ם אומר שהשגח”פ הוא רק במין המדבר, וההשגחה היא כפי דביקות השכל, מפני שהרמב”ם מדבר בענין השגחה פרטית בגילוי. אך הבעש”ט מפרש שישנו השגחה פרטית (המלובשת בדרכי הטבע) בכל דצח”צ.
קרח ג	202	באם כל אחד יהיה כהן גדול, אזי הניצוץ קדושה – ניצוץ בורא - שישנה באדם תתעלה למעלה, כי האדם אינו כלי לקדושה כזו, והניצוץ פרטי דהאדם יפול למטה. וזהו ענין שריפה ובליעה, שריפה הוא עליית הניצוץ בורא, ובליעה
קרח ד	212	גם לרבא הנה לכל הדיעות היו שבעה שערים בעזרה והלויים שמרו רק על חמשה, והתנאים במשנה חולקים בטעם ששמרו רק על חמשה. או מפני שרק לחמשה היה דין שער, או מפני שבעצם היה לשבעה מהם דין שער, אך שמירת הכהנים בבי
קרח ה	218	קורח חשב שה”מטה” כמו שהוא אינו יכול להיות כלי לאלוקות. ולכן התיקון לטעות קורח מודגש במתנות כהונה, שניתנים לכהן אך אינם נעשים קרבן, להורות שגם הדברים הגשמיים כמו שהם שייכים לקדושה. וענין זה מודגש עוד י
חוקת א	229	טהרה נעשה על ידי חוקת התורה, שבכח התורה לפעול רושם נצחי בגוף גם לאחר פירוד הנשמה מהגוף. דכאשר ההמשכה לגוף היא המשכת העצם אזי העצם נשאר תמיד. וזה נתגלה למשה - בחי’ חכמה שפנימיותה היא עתיק. אך אין זה גו
חוקת ב	239	אשתו של לוט כו’: האם הטומאה היא מצד גוף מת או מצד סילוק הנשמה? בן שונמית: האם הנשמה החדשה מסירה את הטומאה שמצד סילוק הנשמה הקודמת. מתים לעתיד כו’ באיזה אופן תהיה התחיה? ובאיזה אופן תהיה התחיה דדור המד
חוקת ג	253	העננים שפעלו פעולה מסוימת נקראו עננים סתם, אך היו גם עננים שלא פעלו מאומה והיו רק לכבוד לבני ישראל, ועננים אלו נסתלקו במיתת אהרן ולא חזרו.
בלק א	262	בלעם הדגיש שהסיבה שאינו יכול לקלל את בנ”י אינו מצד חסרון שלו, אלא מצד מעלתם - שהם לפנים ממלאכי השרת. אך לפי פירוש הראשון זהו מעלה שתהיה בעתיד. ולכן מביא רש”י פירוש שני שהוא ענין שבהוה, שאינם צריכים למ
בלק ב	271	גדר המשיח שצריך להאמין בו הוא שמשיח יפעול שלימות התורה ומצות. ובזה כמה פרטים: (א) משיח עצמו – “אראנו” ו”אשרנו”. (ב) פעולתו ומלכותו על בני ישראל – “דרך כוכב ביעקב וקם שבט מישראל”. (ג) פעולתו ומלכותו על
בלק ג	285	טענת זמרי למשה, שהוא כהן ולכן אסור בגיורת הבאה מן העכו”ם השטופים בזמה ואם כן אין חילוק בין זו לזו. והנה, משה לא היה יכול לענות על פי לימוד בתורה שבעל פה [“יקח אשה”, משא”כ אם הי’ לו בה לקוחין לפני כן א
בלק ד	293	ההכנה להגאולה השלימה היא מדת הביטחון ש”לא ייחל לאיש”, וזהו השייכות למצב בנ”י בסיום פרשתנו טרם כניסתם לארץ, בכניסתם לארץ שאז התחילה הנהגת הטבע, ועל זה הוא ההוראה שטבע אינה מציאות בפני עצמו כלל.
חוקת-בלק - י”ב-י”ג תמוז	300	השייכות די”ב תמוז לפרשת חוקת הוא בענין המס”נ שלמעלה מטו”ד - חוקה. השייכות לפרשת בלק הוא השנאה כו’. והשייכות לחוקת-בלק הוא שהשנאה הי’ למטה מטו”ד. וביטול ההתנגדות הי’ ע”י מס”נ שלמעלה מטו”ד.
י”ב-י”ג תמוז	308	הענין דחודש תמוז הוא הצום. ובחיצוניות ענין הצום הוא ענין של גבורה. אך בעקבתא דמשיחא, כשישנו טעימה מימות המשיח, מתגלה שהפנימיות דהצום הוא האהבה.
פנחס - י”ב-י”ג תמוז	318	המסירות נפש של פנחס, ועד”ז המס”נ של כ”ק מו”ח אדמו”ר, היה למעלה גם מטעם ודעת דקדושה. והנה, פנחס היה שליח, ולכן בעיקר נוגע המעשה בפועל, ולכן שייך בעיקר ליצחק. אך בעל הגאולה הוא נשיא, ולכן הכל הוא בשלימו
פנחס א	326	נאמר “ויהי אחר המגפה”, שהמנין קשור עם המגיפה ולא עם זה ששופטי ישראל הרגו איש אחיו, ולכן מפרש רש”י “משל לרועה” – שהרועה מונה אותם כדי שיוכל ללמוד איך לשמור את הצאן מכאן ולהבא באופן יותר טוב. אך קשה שהר
פנחס ב	334	מזה שנאמר “וידבר משה אל ראשי המטות” ישנו הוו”א שהקרבנות דפרשתנו נאמרו ביחד עם קרבנות דפרשת אמור, אך הם לא נאמרו לישראל ביחד עם קרבנות דפרשת אמור, ולכן נכתבו בפני עצמם. ולכן אומרת התורה “וידבר גו’”, שק
פנחס ג	342	עבודת ירמיה ופנחס הי’ לעורר את בנ”י לתשובה מצד ענינים הם ולא מצד גילוי מלמעלה. משא”כ פעולת משה הי’ מלמעלה, ולכן “חזרה זוהמתם”, ולא הוריש את המנהיגות לבניו.
פנחס ד	351	הצמח צדק מבאר ש”תהלה לדוד” מעורר את המדרגה שבה מתחיל שורש התעוררות יחוד זו”נ, ואם כן אין זה שייך לעבודת האדם (ולכן אומר שג’ פעמים הוא כנגד ג’ התפילות), אך אאמו”ר מבאר שישנה עבודה שענינה לתת לאדם שייכו
מטות א	357	בפרשתנו נאמר “בדבר בלעם”, שנוסף על העצה היה גם דיבור ואריכות בדברי בלעם, ולכן מביא רש”י את הפרטים - “אלוקיהם של אלו שונא זמה כו’” - דוקא בפרשתנו.
מטות ב	363	לרש”י גם טבילה הוא משום איסור. דלשונו הוא “להכשירן מן האיסור”, דהכשר הוא הכנה, שכלים אלו מוכנים להשתמש בהם באיסור לכן צריכים טבילה. ואם כן תירוץ הרמב”ן - שבמלחמת סיחון לא נצטוו על הגעלה מפני שהיא מנחל
מטות ג	371	הפי’ “ותמהני מה ידרוש”, הוא האם ידרוש  דרשות שאינם על פי פשש”מ או האם ידרוש על פי פשש”מ, כמו הדרש דפסוק זה. דפירוש ב”משמע מדרשו כמו לא”, אינו היפך מהפירוש הפשוט, שהרי אין הפירוש שלא קרא לה נובח, אלא ש
מטו”מ	378	”מטות” קאי על קאי על הנשמה בירידתה למטה, והמטרה היא “מסעי” - שעי”ז תתעלה. אך בפרטיות גם ב”מטות” מרומז העליה.
מסעי א	390	”ישננו” “הוקרנו” “חששת את ראשך” מרמזים לג’ המסעות הראשונים. המסעות קאי על ירידת הנשמה למטה, שהיא צורך עליה - “הוליכו לרפאותו”. שגם בחטאים שאדם עושה מעצמו הנה לאחר התשובה אפשר לראות שגם החטא גופא הוא “
מסעי ב	399	להרמב”ם איסור היציאה מא”י הוא מפני שא”י הוא המקום שבו בחר ה’ עבור בני ישראל (בשנים כתיקונם). “כשם שאסור לצאת מהארץ לחוץ לארץ כך אסור לצאת מבבל לשאר הארצות שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו”, מפני שבבל הוא המ
מסעי - בין המצרים	411	הלימוד בגמרא “ציון דורש אין לה מכלל דבעי דרישה” הוא רק שצריך זכר למקדש, אך על ידי “שאלו שלום ירושלים גו’” - לימוד צורת הבית - הוא עסק בבנין הבית גופא.

---

← All Volumes