Likkutei Sichos — Volume 17

Author: The Rebbe | Book: Likkutei Sichos

Browse on dach.dev →

Table of Contents

Sicha	Page	Summary
ויקרא א	1	כל יהודי הוא בדוגמת אדם הראשון לפני החטא - בחינת אלף רבתי דאדם הראשון, אך מ”מ צריך להיות גם בבחינת אלף זעירא דמשה - שצריך גם להשפיל עצמו לגבי אחרים, בידעו שאילו ניתנו כוחותיו לאחרים היו במעלה גבוהה ממ
ויקרא ב	9	התחלת פרשת הקרבנות הוא בקרבנות נדבה מפני שהציווי הראשון היה בנוגע לקרבנות שהיו יכולים להקריב מיד. וגם מפני שענין עיקרי בקרבנות הוא מחשבת הלב וזה מודגש בקרבן נדבה. והנדיבות הלב דבחינת אדם הראשון לפני ה
ויקרא ג	16	בעוף הפעולה ד”ונמצה” – “כובש” – הוא ע”ד זריקת הדם בבהמה. “מיץ אפים”: “מיץ” הוא כבישה, אך ראיה זו אינה מספיקה כי אין המדובר בפעולה במעשה. “מיץ אפים” קאי על ה”אף” שעל ידי החטא, וגם על ה”אף” שעל היצה”ר ש
ויקרא ד	22	מחלוקת רבי ורבנן - האם קרבן עצים למערכה הוא קרבן ממש - הוא לשיטתייהו, שלרבי תיבה (“קרבן עצים”) צריכה להתפרש כפשוטו בכל הפרטים, ולרבנן מספיק לפרש על פי פרט אחד. להרמב”ם בשיטת רבנן היו”ט ד”זמן עצי כהנים
ויקרא ה	34	”אשר נשיא יחטא” הוא המשך ל”חטאת הקהל הוא”, “הנשיא נותן לב” פועל על העם שגם כשטעו בהוראת ב”ד מ”מ ירגישו שצריכים כפרה. והנשיא פועל “אשרי הדור” שמלכתחילה לא יחטאו. הנשיא פועל ביטול באנשי הדור ולכן אין שי
צו א	42	ע”ד הפשט א”א לומר “זאת תורת” באם ההוספה הוא רק פרט בקרבן (כבעולה מנחה וחטאת), ולכן רק בעולה ומנחה צריך לפרש שתורה אחת וכו’. ובחטאת הריבוי ד”תורה אחת” הוא להוציא מקס”ד שקרבן עולה ויורד אינו טעון שחיטה
צו ב	50	”לא תכבה” הוא בתמידות יותר מהתמידות ד”תמיד”. ולכן מפרש רש”י ש”תמיד” פירושו שמדליקין ממנה את נרות המנורה. התמידות דהמנורה - העבודה דפנימיות הלב - הוא דוקא על ידי שעומד בנסיוניות ובקשיים דהפעולה על החוץ
שה”ג	57	עצם זמן השבת הוא ענין אתהפכא, וזהו שנעשה בו נס גדול דהנס היה ענין האתהפכא, שבכורי מצרים (התוקף דמצרים) נלחמו במצרים.
ערב חה”פ	66	ישנו חיוב על הקטן להתענות תענית בכורות ביום חמישי (כשערב פסח חל בשבת) כהכשר לחיוב התענית שיהיה עליו כשיהיה גדול ביום השבת.
חה”פ א	71	ג’ שמות החג מבארים את האופן שנעשים מציאות חדשה – לידת עם ישראל.
חה”פ ב	78	מעשי ה’ נצחיים, וא”כ קשה מדוע אנו בגלות עתה ויש בינינו עניים? ועל זה מבארת ההגדה שגאולת מצרים לא היתה גאולה שלימה, אך היא הפתיחה דכל הגאולות גם דהגאולה השלימה. והמעלה ו”הרעש” דיציאת מצרים הוא “ובנה לנ
שמיני א	92	”שמיני” קאי על האלוקות שלמעלה מהבריאה שנמשך בהבריאה מצד ענינה. ואף שהעולם ענינו העלם,  הנה בטבע העולם שההעלם מעורר את הגילוי, וא”כ הגילוי הוא חלק מהטבע.
שמיני ב	100	ברש”י: “כאדם האומר לחבירו העבר את המת מלפני הכלה שלא לערבב את השמחה”, שמשה ציווה להוציא את נדב ואביהוא כי זהו חלק מעבודת המשכן, ולכן נעשה דוקא על ידי הלויים. הקרבת הקרבנות הוא שמחתו של מקום, אך אכילת
שמיני ג	109	”לא שמעתי” – פירושו שלא שמע, שלא הודה לאהרן על ידי שתיקה אלא אמר בפירוש שלא שמע. משה - מדת האמת שהשוה בכל מקום - לא ראה סברה לחלק בין קדשי שעה לקדשי דורות. אך אהרן הוא מדת החסד, שמשפיע חסד לכ”א כפי מד
שמיני ד	117	רק נחש ועקרב הם “הולך על גחון” ו”הולך על ארבע”, אך הכתוב אינו אומר נחש ועקרב, כי קאי על המין הכללי הדומה לנחש ועקרב, וא”כ “כל” מרבה “את הדומה לדומה”. נחש קאי על יצה”ר, ש”הולך שח”, היפך “שאו מרום עיניכ
תזריע א	125	מילת בנ”י במצרים היה בלילה, דיציאת מצרים הו”ע היציאה מההגבלות דסדר השתלשלות ע”י היציאה מההגבלה דתורה. גם כשהאדם הוא ב”לילה” מצד תאוות וכו’ הוא מדלג ומתקשר לה’ באופן שלמעלה ממדידה והגבלה.
תזריע ב	131	המשנה מבארת שהקינים הבאים מספק הם אותו הגדר דהחיוב, כמו שע”י הירידה “כשהוא מת” נעשה “קולו שבעה”. אך בכבש המיתה היא רק פעם אחת, אך בקינים ישנם ריבוי ספיקות, ולכן נאמר “זקני ת”ח כל זמן שמזקינים כו’. גם
תזריע ג	141	צרעת באה על לשון הרע שגורם פירוד הלבבות, ואם כן כשעוסק בהדלקת נר שבת - שענינה שלום בית – אזי הבית טהור.
תזריע-פה”ח	148	חיבור נס וטבע, שבטבע יהיה נרגש למעלה מן הטבע, מודגש כשפרשת תזריע – עבודת המטה - טבע, חל בפרשת החודש – נס.
מצורע א	157	לרש”י הראיה שמובאת בתורת כהנים ש”תנוך” הוא גדר אמצעי “לא נודע לי” - שאינו על דרך הפשט.  ומוסיף ש”הפותרים” - שמוצאים דמיון בין החלום להפיתרון שלא נאמר בפירוש – “קורין לו טנדרוס” - שתנוך דומה ל”תוך” ול”
מצורע ב	166	רש”י מבהיר “יכול אפי’ נגע בו מאחוריו”, שהיה סברא לומר שזהו החידוש בפסוק זה. אך א”א לפרש כן, מפני שתיבות “וכל אשר יגע בו הזב” הם מיותרות לגמרי, שהרי נאמרו בפסוק שלפנ”ז, ולכן מסתבר לומר שהחידוש הוא בתיב
אחרי א	172	זה שהכהן גדול צריך להיות נשוי אינו מצד יום הכיפורים אלא שהוא השלימות דכהן גדול. וזהו הקשר לסיום המסכת, שבה מבואר שהטהרה אינו מצד פעולת יום הכיפורים אלא מצד מעלת בנ”י – “אשריכם ישראל”. (ש”וזרקתי גו’” ל
אחרי ב	182	בסיום מסכת יומא מדובר בב’ אופני טהרה: (א) ע”י טבילה – תשובה מיראה. (ב): ע”י הזאה - תשובה מאהבה, בחי’ “זדונות נעשו לו כזכיות”. הרואה קרי ביו”כ, שהו”ע שבא מלמעלה, כדי שעל ידי זה ידאג כל השנה כולה – עבוד
אחרי ג	193	עיקר הוידוי הוא מכאן ולהבא, ולכן עיקר הוידוי הוא “חטאתי” שאינו מדגיש את גודל החטא, כי העיקר הוא מכאן ולהבא ולא החרטה על העבר שנעשה על ידי ההדגשה דחומר החטא. והנה, מבואר בקבלה שד’ חילוקי כפרה הם נגד ד’
קדושים א	205	כל זמן שישנה ע”ז בעולם חרון אף בעולם, מצד הע”ז. אך מהדגשת המשנה שכל זמן שהרשעים בעולם, משמע שזהו גם מצד הגברא. ועל זה שואלת הגמרא “מאן רשעים” - באיזה סוג רשעים מדובר שבהם פעולת העבירה ממשיכה גם לאחר ה
קדושים ב	215	”ואהבת” הוא כלל, ויש לכלל זה הרבה פרטים כי הוא כלל גדול בתורה.  שורש הנשמה היא בהעלם ובאה בגילוי ע”י התורה, ולכן צריך לקיים את מצוות אהבת ישראל כפי שהיא בתורה - שהיא רק כלל (אחד) בתורה (משא”כ בשורש הת
קדושים ג	225	סדר ההלכות בי”ד החזקה הוא כפי זמן חיובם, שמזמן החרישה וכו’ צריך להיזהר מאיסור כלאים. בתחילה באים הלכות ערכין וחרמין, שבה מבואר שלא יערבב כו’ בנוגע לשקלים – בתורה, ואח”כ מבואר כפי שהוא בנפש האדם שלא יב
קדושים ד	232	מהרמב”ם משמע שחיוב חינוך מדרבנן הוא גם על הבן (ע”ד מכשירי מצוה כשא”א לקיים את המצוה בלעדם). וזהו שקטן הבא על שפחה חרופה לוקה, שהחיוב על הקטן הוא מפני שהביא את השפחה לאיסור מלקות.
אמור א	242	”ששת ימים” פירושו מציאות אחת של ששה ימים, שרק בהם מותר לעבוד, משא”כ בשבת ובמועדות. ולכן מתחיל רש”י עם השלילה “כל המחלל כו’” כי השייכות דשבת למועדות הוא בשלילת עשיית מלאכה.
אמור ב	248	לפירוש הראשון שאיסור חדש נוהג בכל מקום אף שהיא חובת קרקע הרי זה יוצא מן הכלל. ולפירוש השני קשה כי בכל מקום הפירוש “בכל מושבותיכם” הוא גם בחוצה לארץ. ואם כן שני הפירושים שקולים כי לשניהם ענין זה הוא יו
אמור ג	255	דוקא לאחרי הפירוש זה לעבור עליו כו’ מתעוררת הקושיא “מה ראה הכתוב ליתנם באמצע הרגלים”, דמשמע שענין הפרשה הוא קרבנות ועל זה אומר רש”י “ללמדך שכל הנותן וכו’ כראוי וכו’ כאילו בנה מזבח כו’” (שהנתינה “כראוי
אמור ד	267	התורה אומרת שנוסף על חיוב השמחה בכל יום טוב צריך להיות הוספה בשמחה דסוכות. ג’ מדריגות בשמחה מן הקל אל הכבד (א) שמחה ברגלים (ב) שמחה יתירה בחג הסוכות (ג) שמחה של מצוה בכל יום לא רק ברגלים, שזה עבודה גד
בהר א	276	לרש”י הפירוש בתו”כ - כללות ופרטות נאמרו בסיני - הוא בהר סיני או באוהל מועד שליד הר סיני, ומתאים לב’ השיטות דר”י ור”ע. ר”י - עבודת הצדיקים: המס”נ הוא רק היסוד “כללותיה מסיני”. לר”ע - עבודת הבע”ת: המס”נ
בהר ב	286	שמיטת קרקעות הוא חובת גברא ולא אפקעתא דמלכא, ע”ד שמיטת כספים שהאדם משמיט אך החוב נשאר, ולכן “המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו”. שמיטה היא מדת המלכות, ולכן יש בה ענין הביטול: לא יגוש, ודיבור: “י
בהר ג	297	נמכר לעכו”ם הוא גם ירידה רוחנית, ששייכת רק כשבחי’ חכמה - “אב” - היא בבחי’ שינה, ולכן לא נאמר בכתוב שהאב גואל. ואין חבוש מתיר את עצמו ולכן הקרובים הם הגואלים ורק אח”כ פועלים ש”השיגה ידו ונגאל”.
בהר-ל”ג בעומר	303	תכלית “הר סיני” הוא להשפיע על הירידה בטבע העולם. וזהו “כתר שם טוב” - המע”ט שבתורה גופא, ההשפעה על מארי עובדין טבין שבשעה שלומדים תורה יהיו בבחי’ “תורתו אומנתו” - “עולה על גביהם”, וזהו הנהגת רשב”י - “ה
בחוקותי א	313	”מצותי תשמרו” כולל גם לימוד התורה, ולכן מוכרחים לפרש ש”בחוקתי תלכו” פירושו “עמלים בתורה. ונאמר לפני “מצותי תשמרו” ללמדנו שגם העמל בתורה הוא על מנת לשמור ולקיים. “עמלים בתורה” דורש עמל ולכן נקרא חקיקה
בחוקותי ב	321	מפני שמדובר ב”עמלים בתורה” - יותר מכפי החיוב לכן השכר הוא “משל למלך ששכר פועלים כו’”, שהפועלים מקבלים שכר כי עושים יותר מהחיוב. ומפני שעוסק בתורה ב”עמל” דפנימיות הנפש לכן השכר הוא “אפנה מכל עסקי” - מה
בחוקותי ג	332	בכור הוא הקדושה שבא מלמעלה, ומעשר הוא הקדושה הנפעלת ע”י עבודת האדם. ושייך להתחלת ספר ויקרא ש”אדם כי יקריב מכם” הוא ההתעוררות הבא מלמעלה, ומכיון שהכוונה הוא עבודת האדם לכן התכלית הוא “תקריבו את קרבנכם”

---

← All Volumes