Likkutei Sichos — Volume 16

Author: The Rebbe | Book: Likkutei Sichos

Browse on dach.dev →

Table of Contents

Sicha	Page	Summary
שמות א	1	רב מפרש ע”פ פשט התיבה - “חדש ממש”, ומפרש שעיקר חטא פרעה היה בין אדם למקום (הלכה כרב באיסורי), ושמואל מפרש כפי פשט כללות הענין – שנתחדשו גזרותיו. ומפרש שעיקר חטא פרעה היה בין אדם לחבירו (הלכה כשמואל בא
שמות ב	13	גזירת “כל הבן הילוד וגו’” הי’ שיחשבו שהפרנסה באה על ידי היאור. וזה יכול להיות רק ע”י הירידה למצרים. וגאולת מצרים הוא ע”י משה, שזן את אמונת בנ”י. וזהו הקשר בין ביטול הע”ז של היאור – ע”י בת פרעה – לביטו
שמות ג	20	מהכתוב משמע “ש”ויגדל” השני היה “בימים ההם” – סמוך ל”ויגדל” הראשון. ולכן מחדש רש”י ש”הראשון לגדולה”, ש”ויגדל” הא’ אינו ע”ד “ויגדל גו’ ויגמל”, אלא שהיה גדול בקומה. ומיד לאח”ז “ויגדל” - “השני לגדולה”. “ל
שמות ד	29	”לכו לסבלותיכם” – שדי ששבט לוי יעסקו בתורה – הוא טענת פרעה, אך משה ואהרן לא קיבלו טענה זו, אלא צ”ל “ואהבת לרעך כמוך” – שגם “רעך” יהי’ באהלה של תורה – “כמוך”.
שמות-כ”ד טבת	33	עצם הנשמה מתגלה ע”י ההעלם והסתר, וזהו ענין “שמות”, ששם אינו ענין של גילוי אך ממשיך את עצם הנפש. וזהו השייכות לעבודת אדה”ז בעל ההילולא, דחסידות הוא גילוי היחידה שבתורה, ונמשך בשכל אנושי כדי לברר את החו
כ”ד טבת	41	סמוך להסתלקותו של אדה”ז מתגלה מעלת התשובה, שענינה הגילוי שכל הנבראים נמצאו מאמיתית המצאו, והאמת דעצמות נמצא בכל נברא, ולכן אז דוקא מודגש מעלת מצוות גשמיים שבהם דוקא ישנו כח העצמות.
וארא א	47	על “למה הרועתה” מביא רש”י בפשש”מ שגם בעקידה הי’ מקרה דומה, שההבטחה עצמה – “כי ביצחק יקרא לך זרע” - גורמת רעה יתירה באמרו “והעלהו”. אך בפרשתנו, הדוגמאות שמביא רש”י אינם דומים לנדו”ד, ורק מצד “רבותינו ד
וארא ב	58	”אשר ילדה יוכבד לעמרם” מבאר מדוע זכו משה ואהרן להוציא את בנ”י ממצרים, והוא מפני  שעמדו בתוקף נגד גזירת פרעה. ולפ”ז צ”ל מדוע “יש מקומות” שהקדים אהרן – שהי’ צריך להקדים את משה גם כשמדבר בלידתם מפני שמשה
וארא ג	69	לאחר שמשה הלך אל פרעה בפרשת שמות הבין שהוא “ערל שפתים” (לא רק “כבד פה”), ולכן אמר לו הקב”ה “אתה תדבר”, ש”כל שליחות ושליחות” הוא בכח הקב”ה. וע”י דיבור משה (בלה”ק) באופן תקיף וכו’ נעשה רדיה בפרעה.
וארא ד	79	איך יצא אהרן ידי חובת “והעל את הצפרדעים” בהעלאת צפרדע אחת? ומפרש רש”י “שהי’ מתזת נחילים”, וב”ותעל” ב’ פירושים: (א) שהצפרדע עלתה, (ב) שהתיזה נחילים. וממשיך “ופשוטו” – של התיבה - שבה לתיבה יש רק משמעות
וארא ה	87	לרבי אליעזר “כל מכה היתה של ארבע מכות”, דהרע של מצרים חדר רק בד’ יסודות, ולר”ע “היתה של חמש מכות” - דהרע חדר גם לחומר ההיולי.
בא א	94	לענין שפסח צריך לחול בתקופת ניסן אנו סומכים על תקופת ר’ אדא (שלשיטתו פסח חל תמיד לאחר התחלת תקופת ניסן), אך לענין חשבון השנים סומכים על תקופת שמואל, מפני שלענין השנים מספיק שתקופת ניסן תתחיל אפי’ בסיו
בא ב	102	הרמב”ם מונה את שחיטת קרבן פסח ואכילת הפסח לשני מצות מפני שלאכילה יש זמן בפני עצמו, זאת אומרת תנאים מיוחדים, ומזה הוכחה שהיא מצוה בפני עצמה. (ע”ד שמצות אכילת פסח אינה נכללת במצות אכילת שאר קדשים כי לאכ
בא ג	114	”ושהיו שטופין” הוא טעם על לקיחת השה מבעשור. ומקדים רש”י שדם פסח ודם מילה הי’ כדי שיזכו להיגאל. ונתן להם ב’ מצוות, שהו”ע ב’ הקווים דסור מרע ועשה טוב, ורמב”ח היה מנחם את תלמידיו, וביאר להם שהטעם לישיבתם
בא ד	122	בפסח דורות אין יוצאים ידי חובה במצה עשירה מפני שאנו אוכלים את המצה לזכר המצה שאכלו לאחר היציאה ממצרים שהיה לחם עוני. ובפנימיות הענינים: בשעת יציאת מצרים נעשו בנ”י עבדי ה’ ולכן אין יוצאים במצה עשירה, ש
בא-יו”ד שבט	129	הצמח צדק ציוה לאדמו”ר נ”ע לאכול את הסוכריות - שנתן לו בהכנסו לחדר - לפני פסח, ולא אמר לו להפקיר אותם כי זהו היפך הכבוד. ע”ד מנהג החסידים שהיו אוכלים את החמץ שקיבלו מרבותינו נשיאינו. וההוראה: עד כמה חש
יו”ד שבט	139	בעשיית “דירה לו ית’” ישנם ג’ פרטים: “לו”: לעצמותו. “דירה”: בקביעות. “בתחתונים”: גם ב”תחתונים” דתומ”צ. וג’ ענינים אלו תלויים זב”ז. דכאשר הכוונה בהעבודה הוא בשביל העצמות אזי העבודה היא בקביעות בלי שינוי
בשלח א	148	”מכאן כו’ כשר שבמצרים הרוג”: “מכאן” - מזה שהשתתפו ונהרגו על הים - “היה ר’ שמעון אומר כשר שבמצרים הרוג”, שהמצריים המדוברים בפסוק זה - “מכאן” – דוקא אלו שהיו באותו הדור, הנה, “הכשר שבמצרים הרוג”, בדוגמת
בשלח ב	161	האמירה הראשונה מדבר ע”ד הנהגת בנ”י, ולכן מודגש הטוב שבתלונה – שהאמינו ביכולת ה’, ולכן מדגיש רש”י שלחם ינתן בפנים מאירות (ואינו מאריך בנוגע לבשר). והאמירה השניה הוא בנוגע לצרכים הגשמיים דבנ”י, ומבאר שה
בשלח ג	173	גם במן היו חילוקים לפי ערך עבודת האדם, מפני שמטרת המן הוא לפעול על בנ”י שגם כשיאכלו לחם מן הארץ ידעו שהלחם בא מהקב”ה. ולכן צריך להיות שייכות בין המן ללחם, ולכן גם במן הי’ ענין של התחשבות בעבודת האדם.
בשלח ד	183	לרבא: עירוב תבשילין הוא כדי להרבות בכבוד שבת - ענין חיובי. ולרב אשי הוא להדגיש שאין אופין מיו”ט לחול - ענין שלילי. ולפי”ז, לרבא, יש להמשיך את התקנה דלכבוד שבת עד לסעודה הג’, כדי לכלול את כל צרכי שבת.
יתרו א	192	מקומו של אדם הוא ד’ אמות – דג’ אמות הוא שיעור גופו, ואמה אחת הוא כדי שיגביה את ראשו - דשלימות האדם הוא דוקא כשהחכמה נמשך במעשה. ביתרו היה שלימות החכמה ומעשה, ובא כששמע קרי”ס – “ויסעו” בחי’ מעשה, ומלחמ
יתרו ב	203	יתרו ידע שמשה מעלה את בני ישראל למדריגת משה, אך טען שבני ישראל צריכים ללמוד תורה לפי ערכם, כדי שיהיו מוכנים לזמן של “הנך שוכב עם אבותיך”. מינוי הדיינים הי’ ע”י משה, מפני שכל עניני התורה צריכים לבוא ע”
יתרו ג	211	”אי לאו האי יומא דקא גרים כמא יוסף איכא בשוקא” - דוקא ע”י מתן תורה אפשר לפעול הוספת קדושה - “יוסף” - “בשוקא”. כי החפצה משתנה ע”י קיום המצוה. וזהו “דקא גרים”, שהיום דמתן תורה גרם שאח”כ, ע”י קיום התורה
יתרו ד	223	מפסוק דידן רואים שאי אפשר לפרש ש”ירד עליו ממש”, מפני שהיה רק עשן אך ההר לא בער. ולכן מפרש רש”י “הרכין שמים וכו’ והציען על גבי ההר כמצע על גבי המטה”, שהמצע היא על גבי ההר, ולכן הקדושה היתה בהר גופא. וב
יתרו ה	231	החפצא דשבת טורפת מלפניו ומלאחריו. ולכו מלאכה בתוספת שבת הוא עבירה הן על העשה והן ועל הלא תעשה. ועד”ז הקרבת “שני כבשים” בשבת שייכת הן למצות עשה והן למצות לא תעשה. ובעומק יותר: השבת ותוספת שבת הם נקודה
משפטים א	242	הציווי הראשון לאחר מתן תורה הוא “ואלה המשפטים”, מפני שהחידוש דמ”ת הוא חיבור העליון והתחתון ע”י ההשגה - “זה אלי”. ולאחר השגה באים לאמונה - “אלוקי אבי”, דלאחר היחוד שע”י השגה אין השכל מתבטל מענינים שלמע
משפטים ב	251	הקס”ד ש”עבד עברי” הוא עבדו של עברי הוא מפני שלבני ישראל הי’ רכוש גדול, ואם כן קשה לומר שעברי מכר את עצמו לעבד. רש”י מביא “כי תקנה” בדיבור המתחיל, מפני ש”תקנה” הוא לשון עתיד – (דמיד אחר מ”ת אין שייך עב
משפטים ג	258	לכולי עלמא מצד הגנב צריך לשלם ה’, ורק בשה הואיל ונתבזה מקילים עליו ומשלם רק ד’. והנגנב מצדו ראוי לקבל ד’, ורק שבשור מוסיפים עוד פעם אחת הואיל ובטלו ממלאכה. ורבי יוחנן בן זכאי מדגיש איך שהוא מצד הגנב,
משפטים ד	269	נזקקים לתובע תחילה, מפני שהמודה במקצת (שפטור כשמודה לפני התביעה) היה צריך לשלם לפני שנתבע. ורק כש”זילי נכסי’” נזקקים לנתבע תחילה. בפנימיות הענינים: התובע הוא היצה”ר, איש הישראלי הוא “מודה במקצת” ש”זיל
משפטים ה	275	”ויבא משה בתוך הענן” לכאורה מובן מעצמו, שהרי לעיל כתיב “ויכס הענן את ההר”, ומשה עלה להר. ולכן מפרש רש”י ש”בתוך הענן” שבפסוק זה אינו הענן שנזכר לעיל, ש”ענן זה כמין עשן”. מיינה של תורה: “כמין עשן” – דתכ
תרומה א	284	”תרומה” הוא הפרשה (לרשות הקדושה), ואם כן א”א לפרש ש”לי” פירושו לתת להקדש (שכבר נאמר ב”ויקחו תרומה”), ולכן מפרש רש”י “לי לשמי” - שצ”ל לשמה. ובתרומה נרמז גם תרומת המזבח שלוקחים בע”כ, כי “ויקחו” קאי על ה
תרומה ב	292	תרומת האדנים קאי על התורה, שע”י לוקחים את העצמות - “ויקחו לי”. אך זהו גילוי מלמעלה ולכן “לי” ו”תרומה” הם שני תיבות דהאדם מובדל מהעצמות. וע”י התפילה נכלל האדם בקדושה - “תרומתי” (תיבה אחת). ו”תרומה” הו”
תרומה ג	298	בהלכות בהב”ח מדגיש הרמב”ם ש”שלוש מצוות נצטוו בנ”י” (דג’ מצוות אלו תלויים זב”ז). ומביא את הציווי הכללי - “ועשו לי מקדש” - ומבאר שגם לפני בית עולמים היה מעין קיום ג’ מצות אלו. ובהלכות מלכים מדובר בזמן ש
תרומה ד	309	ב”ש מסתכלים על כללות הדבר וב”ה מסתכלים על הפרטים. רבי אליעזר – כבית שמאי – מסתכל על כללות המזבח, שכולו נקרא מזבח הזהב ומזבח הנחושת ולכן הזהב והנחושת הוא טעם לטמא, ורק שהתורה קראה למזבחות אדמה ולכן הם
תרומה ה	322	רש”י אינו מפרש האם הנרות הם חלק מהמקשה, וי”ל מפני שסובר שזה מוכח בפשוטו של מקרא. דמזה שעשיית הנרות נאמר לאחר העשייה דכל הפרטים של גוף המנורה, מובן שהנרות אינם חלק מגוף המנורה.
תצוה א	328	נאמר “לא יקרע” לשון נפעל, ולכן אזי אם זהו איסור אז צריך לומר שזהו איסור חמור יותר משאר האיסורים (“לא יזח” ו”לא יסורו” יכולים להיעשות ע”י אחרים), ואין זה מסתבר. ולכן מפרש רש”י שזהו נתינת טעם - “כדי שלא
תצוה ב	336	הכהן גדול מביא איתו את כל בני ישראל בהכנסו למקדש, גם את הבעל תשובה שעבודתו הוא “ברעש” - מצד הבריחה מהרע, והרמונים מרמזים ל”ריקנים שבך” שמלאים מצות. ולהרמב”ן, רואים את הפנימיות של בני ישראל, ולכן מקשה
תצוה-ז’ אדר	342	שם משה לא נזכר בפרשת תצוה, דבגילוי אין נראה שם משה, דבגילוי הרי זה הסתלקות, אך בפנימיות הרי זה גילוי העצם דמשה, שלכן כל תיבה בפרשה הוא חלק מ”ואתה תצוה”, ש”אתה” הוא עצם משה שלמעלה משם.
פורים א	352	אסתר השתדלה בביטול הגזירה על ידי השתדלות בעשיה גשמית ולכן רצתה לקבוע את הנס על ידי כתיבה גשמית. גם כשהאדם נמצא במצב של הסתר יש בו בחינת “הדסה”, ויכול להגיע למדריגה ד”אין השחר מעיר אותי” – שאינו זקוק ל
פורים ב	365	בפורים היה קבלת כללות התורה ברצון, ולכן נקבעו ג’ במצוות המיוחדות דפורים באופן דהוספה על החיוב הרגיל. ענין קבלת התורה הוא היציאה מגדרי האדם - “פרחה נשמתן”, ולכן צריך להרבות במתנות לאביונים, כי זה ששמחת
פורים ג	373	”פירשו ממנו מקצת סנהדרין”, מפני שהתעסק בצרכי ציבור. “פירשו” ולא חלקו עליו, מפני שידעו שאופן הלימוד של שמרדכי הוא כתלמוד ירושלמי – ש”תורתם מתברכת”  - ולכן עבור מרדכי הרי זה הנהגה נכונה.
תשא א	381	במחצית השקל הנתינה עצמה היא הכפרה, ולכן צריכה להינתן כולה כאחת. מחצה”ש הוא גם בעל כרחן (דלא כקרבנות), ולכן תמה משה כו’. והראה לו הקב”ה מטבע של אש ומשקלה מחצית השקל. שגילה למשה שגם בנתינה בעל כרחו - “ו
תשא ב	394	לר”מ העיקרין נימוחין בשמן וא”כ הם חלק משמן המשחה - שההוה מכריע את העתיד, ואם כן בשעת העשיה העיקר הוא ש”ועשית אותו רוקח” יהיה כדבעי. ולר”י שמן פירשו שמן בלבד ללא עיקרין - שהעתיד מכריע, וא”כ גם בשעת העש
תשא ג	402	טענת משה “כלום מתקנא אלא חכם בחכם כו’” הי’ על אופן העונש, שמראה שהיה חרון אף על זה שעבדו את העגל, זאת אומרת שהיתה קנאה על עבודה זרה, ולא על בני ישראל שעבדו את העבודה זרה.
תשא ד	408	רק בני ישראל שעבדו את העגל ללא עדים והתראה נבדקו כסוטות, אך הערב רב לא נבדקו, דרק בנ”י הם “ארוסתו” של מלך. רש”י מפרש “כאן לא נאמר ועמך”, כי מדובר (לא על בנ”י, אלא) על הערב רב, אך מכיון שנמחל להם על הע
פ’ פרה	417	הפרה ענינה תשובה על הזדונות, קס”ד שתשובה הוא רק עבור אלו שעברו עבירה, ועל זה הוא ההוראה שהמצוה היא שיהיה אפרה מזומן תמיד, “למשמרת בתדר”, שתמיד צריך להיות באדם תנועת התשובה. ולכן “פרה קודמת לפי שהיא טה
ויקהל א	424	”מה ראו להתנדב בחנוכת המזבח בתחלה” דלא כהנהגתם הראויה בנדבת המשכן. דתפקיד הנשיאים הוא לדאוג שבנ”י יתנדבו ויעשו ככל שביכלתם, אך מכל מקום כשראו הנשיאם שלא היה צורך בנדבתם (שבנ”י הביאו כסף לקנות את אבני
ויקהל ב	434	תלמיד חכם שעבר עבירה, ולכן הוא בגיהנום, אך אעפ”כ “גופן אש” (“ק”ו מסלמנדרא”) שהוא מיוחד עם התורה ולכן אין האור שולט בו. אך פעולת המצוות הוא באופן מקיף, ולכן הלימוד שאין אור של גיהנום שולטת בפושעי ישראל
ויקהל ג	443	רש”י לשיטתיה סובר שדלת ענינו סגירה, שאינו חלק מהפתח, ולכן אין הפתח צריך דלת כדי להתחייב במזוזה. ולכן מפרש ש”לעומת” אינו “למעלה” אלא “כמדת”, שאז המסך הוא באותו גובה דהחצר. בעולם העשיה ה”דלת” דמלכות הוא
ויקה”פ	449	”על גבי העזים טווין אותם” כדי שתהיה הנדבה מן החי. ולכן עשו את היריעות לפני הקרשים - היפך מנהגו של עולם - כדי למנוע צער בע”ח. וההוראה (א) שכשיש לאדם כשרון מיוחד עליו לנצלו עבור קדושה. (ב) כל שכן שצריך
פקודי א	458	פירוש “יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים הוא שישנה מעלה ב”שיחה” על תורה. וא”כ מובן שמלאכת המשכן נתפרשה עוד פעם מפני החביבות שבה – בחינת “שיחה”. במלאכת המשכן ישנו חיבור “נדיב ליבו” – “שיחה” – וקיום
פקודי ב	465	”מנוחה זו שילה” מפני ש”מנוחה” קאי על האדם וכיליו הנחים, ובמשכן היה הבחירה והנצחיות במשכן וכלי המשכן. “והנחלה זו ירושלים” כי “נחלה” קאי על מקום, והבחירה והנצחיות דבית המקדש הוא במקום המקדש. פנימיות הלב
פקודי ג	475	תכלית הכוונה הוא חיבור בלי גבול - השראת השכינה - וגבול - פקודי בחינת מנין וגבול. עיקר הדירה הוא בנש”י, ולכן התחלת הספר הוא “להודיע חיבתן”, אך כדי שהדירה תהיה באופן דבלי גבול הוא עי”ז שהעולם אינו מסתיר
פ’ החודש	481	”החודש גו’” הוא יסוד התורה שענינה לפעול “חודש של גאולה”. וגם כשמתעסק בעניני העולם הוא למעלה מהטבע. וזה מודגש בקביעות זו כששבת החודש חל בכ”ה אדר – יום בריאת העולם לדעת רבי יהושע.

---

← All Volumes