Chabad Library Wiki

Likkutei Sichos — Volume 15

10 min read

Likkutei Sichos — Volume 15

Author: The Rebbe | Book: Likkutei Sichos

Browse on dach.dev →

Table of Contents

SichaPageSummary
בראשית א1התורה פותחת באות ב’ מפני שההבנה שבתורה בא דוקא לאחרי האלוקות שבתורה.
בראשית ב7כשהמאורת לוקין ישנה נטיה בלב האדם לרע, אך בנ”י - שיכולים להתגבר על הנטיה בנקל יותר - אין צריכים להתיירא.
בראשית ג13אדם הראשון קרא שמות לבעלי חיים כי הוא המשיך בהם את שרשם שבמרכבה העליונה. ובמ”ת נמשך בעולם האלוקות שלמעלה מהעולם.
בראשית ד20ברש”י: “מפרי האדמה: מן הגרוע” - שבזה מבואר מדוע “לא שעה” אל קין. ומביא אגדה ש”זרע פשתן היה” שקין הביא מין משובח - שהרי רצה להתקרב לה’ - אך חשב שהעיקר הוא המין ולא פרטי המין.
בראשית ה27רש”י מפרש ש”נחמתי” הוא “חשבתי מה לעשות גו’”, כי (נאמר “ויאמר”, וא”כ) אילו הפירוש הי’ חרטה אז הי’ צריך למחות את כולם.
נח א34נח בנה את התיבה בעצמו - ולכן “מאה ועשרים שנה היה משתדל בה” – כי הפעולה דהבניה היא חלק מהמצוה – כדי לעורר את אנשי דורו לתשובה.
נח ב42התפתחות חכמת הטבע הוא בשביל להשתמש בה לעבודת ה’, וע”י גילוי חכמת הטבע מתגלה אחדות ה’ בעולם.
נח ג49עכו”ם ששבת חייב מיתה, מפני שענין העכו”ם הוא לפעול שיהי’ גדר דעולם, ועבודת בני ישראל הוא חיבור עליונים (מנוחה שלמעלה מהעולם) ותחתונים (גדר העולם).
נח ד58בני נח – שהנפש השכלית שלהם הוא בבחי’ ישות – צריכים לקיים את המצות שלהם מפני ציווי הקב”ה למשה, שדוקא אז נמשך להם הביטול מבנ”י.
נח ה63”עד אברהם” – ולא עד מיתת תרח, כי תרח שב בתשובה – “חרון אף של מקום בעולם”, ש”אף” שלמעלה מחכמה לא נמשך בפנימיות, ולכן האריכו ימיהם. ואברהם הוא בחי’ המשכה פנימית.
לך לך א70אברהם “קיבל שכר כולם” משא”כ נח, כי לעשרה דורות מנח עד אברהם נברא שכר, כי הרע שלהם היה יכול להתברר.
לך לך ב75התורה מספרת על עבודת האבות כו’ שלפני מ”ת, כי גם לאחר מ”ת הסדר הוא שתחילה מגיעים לתורה כפי שהיא בערך העולם, ורק אח”כ מגיעים לתורה שלמעלה מהעולם.
לך לך ג83בפרשת “לך לך” מתחיל עבודת אברהם בחיבור עליונים ותחתונים, ע”י העלאת התחתון. אך מ”ת הוא חיבור העליונים לתחתונים כמו שהתחתונים הם במציאותם.
לך לך ד93”אדם לעמל יולד” מפני שע”י העמל נעשה “שותף להקב”ה המעשה בראשית”. ישנה עמל מלאכה ועמל שיחה, אך דוקא “עמל תורה” הוא חידוש אמיתי של האדם, שהאדם מחבר בורא ונברא, ועי”ז פועל האדם חידוש אמיתי בעולם.
לך לך ה109קדושה ראשונה היה ע”י כיבוש, שתוכנו שלוקחים את הבעלות מהבעלים הקודמים, והו”ע עבודת הצדיקים שלמעלה מהעולם. וקדושה שניה היא ע”י החזקה, ללא התחשבות בבעלים הקודמים, ולכן קדושה שניה אינה מתבטלת, והו”ע עבודת
וירא א110נאמר “ויאמרו איליו” לשון רבים, אף שרק אחד המלאכים נשלח לבשר את שרה, ולכן מביא רש”י ג’ פירושים. אך אינו אומר “ד”א”, כי יתכן שכל אחד מהמלאכים התכוון לטעם אחר. לשיטת רשב”א ג’ אותיות תפלים לאות אחת (“איו”
וירא ב118ע”י עבודת יצחק - יראה - מתקיימת עבודת אברהם - אהבה, ולכן מפרש בזוהר שהפסוק “בעבור תהי’ לי לעדה” - הנאמר באברהם - נקרא “באר דיצחק”.
וירא ג122ע”י שאברהם הכריח את העוברים ושבים להודות לה’ נשבר הרע שבהם, ונתגלה שבפנימיות הם רוצים לברך.
וירא-כ’ מ”ח129עתה נפתח הצינור לחנך את הקטן שהרצון בגילוי אלקות יהי’ בבחי’ “דברים שהם אהובים אצלו לקטנות שניו”.
כ’ מ”ח137”תלמידי חכמים אין להם מנוחה” - מפני שהתורה היא בבחי’ בלי גבול. “צדיקים (מעלת המצוות) אין להם מנוחה” - מפני הענין הכללי דהמצוות, שהוא בל”ג, ומפני שישנה קיום התומ”צ בתקופה הראשונה דעולם התחיה.
חיי שרה א145השלימות דחיי שרה מתגלה לאחר פטירתה בזרעה. דלשרה היה שייכות רק ליצחק, ובפרטי פרשתנו רואים השפעתה על אברהם: שקנה את השדה לשרה ולזרעה דוקא, ומעלת יצחק ש”אין ארור מתדבק בברוך”, ובנוגע לבני אברהם הנה “ולבנ
חיי שרה ב155”הרגלתיו בפי הבריות” הוא רק בפה ולא במעשה, שלכן לא יקח אישה מבנות הארץ. אך מ”מ “רק את בני אל תשב שמה” מפני שבחרן הוא רק “אלוקי שמים”. כדי שאברהם יוכל להמשיך אלוקות למטה - “אלוקי הארץ” – הוצרך להוסיף א
חיי שרה ג163דוקא לאחר “ויביאה האהלה שרה אמו” היה “ויקח את רבקה ותהי לו לאשה”, שמזה משמע שהיה ענין מיוחד בהבאתה להאוהל שמשום זה נשאה. ולכן מפרש רש”י שהיו ג’ ניסים.
חיי שרה ד174”קטורה זו הגר”, הבן חמש למקרא שואל היכן הגר - מדוע לא היה יכול אברהם לפעול על הגר? וע”ז מפרש רש”י “זו הגר” שקטורה היא הגר שהבן חמש שואל אודותה.
חיי שרה ה (שמבה”ח כסלו183הביאורים בנס השמן דחנוכה (מבאר שנס חנוכה הי’ באופן ד”נמנע הנמנעות”, שהשמן בער ומ”מ לא חסר מהשמן), וענינים בעבודה.
תולדות א191ענינו של יצחק - העלאת המטה - מתבטא ביחס שלו לעשו.
תולדות ב200לפי המדרש - שסובר שבא”י היה קדושה, “נתתי כבר” - יצחק אינו יכול לצאת מא”י מפני מעלת א”י. אך לרש”י - שסובר שאמירתו של ה’ “לזרעך נתתי” הוא רק “כאילו היא עשויה” - יצחק אינו יכול לצאת מא”י כי “אין חוצה לאר
תולדות ג211”ותכהין גו’”: היתרון בפירוש “בעשנן של אלו” - שלכן זהו הפי’ הראשון - הוא שזה מרומז בכתוב - “ותהינה מורת רוח גו”. ויתרון פירוש “כשנעקד כו’” הוא שהוא שזה מבאר מדוע רק עיני יצחק כהו. אך זהו דרש, ולכן ישנ
תולדות ד217אין לפרש שיצחק דאג ש”לא ידעתי יום מותי” מפני ש”זקן יצחק”, כי הרי נתברך מהקב”ה (שזה כולל ברכה לאריכות ימים). ולכן מפרש רש”י “אם מגיע אדם לפרק אבותיו כו’“. ויצחק חי ע”ה נוסף לפרקו (שהי’ ק”ה שנה), כמו שא
תולדות ה221עשו חשב שזה שיצחק ציוה ליעקב ללכת לחרן שייך דוקא ליעקב שקיבל את הברכות, אך הציווי שלא לקחת אשה מבנות הארץ שייך גם אליו, ולכן הלך אל ישמעאל.
ויצא א226שבת קשור לבחי’ היחידה שבה שווים כל ישראל (שכל ישראל שווים במנוחה), ולכן ע”י שמירת שבת זוכים ל”נחלה בלי מצרים”. ולכן שמירת שבת נזכר בפירוש בנוגע ליעקב, כי בחינותו הוא קו האמצעי שעולה עד הכתר.
ויצא ב231לימוד קשור עם מציאות האדם, ומצוות (וההלכה) הו”ע הביטול (וזהו שהעמים אומרים “ויורנו מדרכיו” - לימוד, ונלכה באורחותיו - מעשה). יעקב (בחי’ בהמ”ק הג’) כולל ב’ המדות דחסד וגבורה, ולכן בית השלישי הוא נצחי.
ויצא ג243”והיה הוי’ לי לאלוקים” הוא העליה לנשמה שע”י תומ”צ, ו”האבן הזאת” קאי על הדירה בתחתונים שע”י בירור העולם. להרמב”ן העלי’ דהנשמה (“והי’ הוי’ לי לאלוקים”) היא חלק מהמטרה (התנאי), ולרש”י - עבד פשוט - הוא חל
ויצא ד252מעלת הצאן על בחי’ בן הוא שגם במדרגות שלמעלה מהשתלשלות ישנה חביבות לצאן מצד מעלת הביטול. גם “עז כנמר” הוא תוצאה דהביטול, וזהו שיעקב מכר צאנו כדי לקנות שור וחמור.
ויצא ה259”ויעקב הלך לדרכו” - לאחר שבחי’ לובן העליון (יוה”כ) נמשך בפנימיות “וינשק לבניו ולבנותיו” (שמע”צ) - הוא הנתינת כח לברר את עשו - עבודת הבירורים.
וישלח א265יעקב התכונן למלחמה (“ויחץ”) לפני שהתפלל, כי “ויחץ הוא הכנה לתפילה, שעלאחרי שהבדיל בין הצאן והרועים לבין משפחתו היה יכול להתפלל שה’ יקיים הבטחתו. וזהו שאמר בוודאות “והיה המחנה הנשאר לפליטה”, כי על המחנ
וישלח-י”ט כסלו ב274ב’ פירושים ב”כי במקלי” - תכלית השפלות או תכלית הרוממות. פירוש “משפט וצדקה” הוא שכשיכול לבקש בדין ומצד הביטול מבקש בצדקה, אזי מקבל השפעה שלמעלה מהגבלה.
וישלח-י”ט כסלו ג281ב’ טעמים לגילוי החסידות בדורות האחרונים, גילוי העצם מחבר את ההפכים ד”מעינותיך” ו”חוצה”.
וישלח ד289מקור הדין שבן י”ג מחוייב במצוות הוא: (א) מהפסוק “איש חרבו”, ולפי”ז בר מצוה הו”ע העבודה שע”פ טו”ד, (ב) הלכה למשה מסיני, דבר מצוה הו”ע העבודה שלמעלה מטו”ד. גם להאופן הא’ הטו”ד צריך להיות מיוסד על מס”נ -
וישלח ה294רש”י מפרש ש”בצרה מערי מואב היא כו’” כדי לבאר שזה שהיו מלכים באדום אינו בסתירה להבטחת הקב”ה “ורב יעבוד צעיר” (שקאי על האישים פרטיים), כי המלכים לא היו מאדום.
וישב א302ישובי יעקב ועשו מעורבים כי “ישובי עשו” קאי על עבודת יעקב בירור עשו. “עפר” מרמז על חלק עשו השייך לבירור, אך לאחר שהוציא את הניצוץ מהדבר גשמי, צריך לזרוק את ה”צרורות”.
וישב ב310”ביקש יעקב לישב בשלוה”, שרצה את השלום ושלוה דבחי’ תענוג עצמי שבמצוות, ולכן “קפץ עליו רוגזו של יוסף” - כי גילוי התענוג עצמי הוא ע”י בירור המדרגה הכי תחתונה.
וישב ג318”ויבא שכמה” הוא בסוף הפסוק כי הוא ענין עיקרי, ולכן מפרש רש”י ששכם הוא מקום מוכן לפרעניות בשייכות למכירת יוסף (ולכן מקדים “שם קלקלו השבטים”, כי הפרעניות דשכם הוא בשייכות למכירת יוסף).
וישב-חנוכה ד324”מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו” - דלא שייך ממוצע, מפני שענין התורה הוא הביטול לנותן התורה, ואם חסר בביטול אזי הוא מנגד לקדושה - “אין אני והוא יכולין לדור”.
וישב ה331קשה לפרש ש”חותמך” הוא חותם, כי מן הסתם לא היה לו חותם כשהלך לגזוז את צאנו, ולכן מפרש רש”י שזהו “טבעת” - “שאתה חותם בה” - שיש בה חשיבות, ועד”ז “שמלתך” הוא בגד של חשיבות, שעל ידם יוכר יהודה.
מקץ א339חכמת יוסף בפיתרון החלום היה שביאר את הפרט ד”ותעמודנה אצל הפרות” (שכל הפרות היו יחד, וא”כ חשבו החרטומים שהפיתרון אינו יכול להיות שבע שני שבע כו’, שהרי שנות הרעב באים לאחרי שנות השבע), שה’ הראה לפרעה מה
מקץ ב348”אלוקים יחנך בני” פעל ש”נכמרו רחמיו”, ולכן מפרש רש”י “שאלו כו’ יש לך אח מאם כו’“. וזהו ראיה “נכמרו” פירושו “נתחממו” - התרגשות יתירה יותר מהרגיל (הצורך בג’ ראיות). מיינה של תורה: המרירות על הנשמה הוא “
מקץ ג359רש”י מפרש ש”חולין הוא לשון גנאי כו’” מפני שפה מדובר בנוגע לבני אדם, ש”חולין” אינו מופרך בשבילם (משא”כ כשאברהם דיבר אל הקב”ה, פירש רש”י “חולין הוא לך”). צריך להיות “חולין על טהרת הקודש”, וכאשר ה”חולין”
חנוכה א366בהתחלת “הנרות הללו” “על התשועות ועל הניסים ועל הנפלאות” הוא ע”פ סדר המאורעות. ובסיומה “על ניסיך ועל נפלאותיך ועל ישועותיך” הוא ע”פ סדר ההודאה לה’, שמודים על הניסים הגלויים, ואח”כ – ע”י ההתבוננות – רוא
חנוכה ב372חנוכה ענינה שלום, ולכן “נר ביתו קודם” – ולא “עדיף” – מפני ש”גדול השלום” הוא קיום כל התורה, וא”כ ענין חנוכה – ישועה לכללות הדת - אינו נדחה אלא מתקיים ע”י השלום דנרות שבת.
טבת382העבודה דחודשי החורף הוא בירור הגוף מצ”ע, וזהו שטבת הוא “חודש שהגוף נהנה מן הגוף” – שהעצמות (גוף ועצם הדבר) נהנה מבירור הגוף.
ויגש א387”אני יוסף” – וא”כ יעקב לא התנחם, שהרי הגזירה שישתכח מן הלב הוא רק על המת, וא”כ ישנה תמיהה קיימת – “העוד אבי חי”, וא”כ “מהרו ועלו אל אבי”. וההוראה מיד שנגמר הזמן של ההנהגה ב”שמאל דוחה”, צריך למהר - “מה
ויגש ב391בפרשתנו אין הכרח איזה מהשבטים היו גיבורים, ולכן מביא רש”י את ב’ הפירושים. בפרשת מטות ודברים משמע שבני גד היו מהגיבורים (שלכן “חלוצים תעברו”). וב”וזאת הברכה” מסתבר שהכפל הוא חלק מהברכה, ולכן מפרש רש”י
ויגש ג399רש”י מפרש “וינהלם” פה (ולא לפנ”כ) מפני שפה נאמר “וינהלם בלחם”, וא”כ הפירוש הוא הנהגה מיוחדת. אך “אין מנהל לה” אינה ראי’ מספיקה מפני שפה המדובר הוא בשייכות להנהגה פרטית. ולכן מביא “על מי מנוחות ינהלני”
ויגש ד405”ויאחזו בה: לשון אחוזה”, אך מ”מ היו בארמ”צ ולכן זה נחשב לגלות. בנ”י ירשו את ארץ גושן משרה - “לשון אחוזה”. אך לאחר ש”וימת יוסף וכל הדור” הפסיקו להרגיש צער על זה שלא היו בארץ ישראל, וירידה זו גרם לגלות
עשרה בטבת412ג’ ענינים בהפיכת הצום: (א) ביטול הצום (ב) שמחה (ג) הפיכת הצום גופא ליו”ט - זדונות נעשו לו כזכיות. ענין הג’ שייך “לבית יהודה” (ורק מצד השלופ ואחדות נמשך לכל ישראל), כי בהם היה עיקר קושי הגלות, וענין יה
ויחי א422סתימת הפרשה הי’ צריך להיות בהמשך הפרשה (והיא בראש הפרשה רק כדי שתוכר), ולכן מפרש רש”י רק ב’ הפירושים שבהם הסתימה מורה על ענין שלילי, כי המשך הפרשה מדבר בפטירת יעקב. “זרעו בחיים” מתגלה רק כשישנה צרת הש
ויחי ב432ענינו של יוסף הוא המשכת בחי’ יעקב (אצי’) לבי”ע, ולכן מנשה – העבודה שלא לשכוח את “בית אבי” הוא בכור יוסף. אך אפרים – “הפרני אלוקים בארץ עניי” – הוא הבכור בנוגע ליעקב (“לי הם, אפרים ומנשה”), כי שלימות י
ויחי ג439לרוב הענינים נשאר ראובן הבכור, אך מצד הפחז והבהלה (לא עצם המעשה) ניטל ממנו הכהונה ומלכות, מפני שהם ענינים ששייכים להנהגת הזולת. וניתנו ליהודה, מפני ש”מטרף גו’” שהציל את יוסף ותמר.
ויחי ד447להבבלי יקיים מצוה מיד אף שאח”כ יוכל לקיימה בהידור יותר, ולכן לאונקלוס “בנימין זאב יטרף” קאי על המזבח, שצריך לבנותו ולהקריב גם ללא בהמ”ק. הבבלי מקדים “קייץ” ל”סבל”, שגם כשישנה תאנה אחת מייבש אותה, אף ש
ויחי ה459”אשר כריתי לי” מבאר מדוע רוצה להיקבר שם דוקא. ג’ פירושים: (א) שכרה את הקבר בעצמו. אך קשה מדוע כרה קבר ריבוי שנים לפני מותו. (ב) קנה את הקבר בקנין חזק כהקנין ד”כרכי הים” - אך אין זה מבאר את חשיבות הקבר

← All Volumes

Graph View

Backlinks