Likkutei Sichos — Volume 12
Author: The Rebbe | Book: Likkutei Sichos
Table of Contents
| Sicha | Page | Summary |
|---|---|---|
| ויקרא א | 1 | בפשטות היינו מפרשים שהתחלת פרשת הקרבנות הוא בקרבנות חובה, ונאמר “כי” הוא כי פסוק זה כולל עכו”ם. וכדי לשלול פירוש זה מביא רש”י בדיבור המתחיל תיבת “מכם” שקאי על בנ”י. וכדי לשלול הפירוש שנאמר “כי” מפני ש |
| ויקרא ב | 10 | במשנה מדובר על הקרבנות כפי שהם פועלים למעלה, שאף שהממעיט מביא את “נפשו” מ”מ אם המרבה מכוון את ליבו אזי גם קרבנו הוא לריח ניחוח למעלה. ועל זה מוסיפה הגמרא “מאי קראה” - מהיכן רואים שגם מצד פעולת האדם - |
| צו | 20 | בפרשת צו מובאים הקרבנות שכבר נזכרו בפירוט יתר, אך בנוגע לשלמים נאמר “וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה’”, ללא הוספת שום פרט, ומיד אומר “אם על תודה יקריבנו”, ולכן מפרש רש”י שתודה הוא פרט בשלמים. ומבאר |
| שבת הגדול | 33 | הנס דשבת הגדול הוא נס גדול, מפני ששינוי הטבע נעשה על ידי הטבע גופא, ולכן ביום בחודש שבו מתה מרים אי”צ לזיכרון הנס, כי גם מיתת צדיקים פועלת שהחושך דג’ קליפות הטמאות יתהפך לאור. |
| חה”פ | 39 | מבאר את שינויי הלשונות דהמשנה, הרמב”ם, ואדה”ז. בהקדים ש”בכל דור כו’” מחדש כמה ענינים: (א) המציאות. (ב) החיוב – שישנה חיוב להרגיש שעתה יצא ממצרים. (ג) החיוב להראות רגש הנ”ל. (ד) החיוב הוא בכל מעשה לילה |
| שמיני א | 49 | קשה איך שייך ש”ותצא אש”, שקאי השראת השכינה, ובפסוק זה הנה אותו הלשון ממש מתאר ענין בלתי רצוי לגמרי. ולכן מפרש רש”י שעצם ההקרבה הוא ג”כ ענין של השראת השכינה, ורק שמתו מפני שהורו הלכה בפני רבן - שגורם ש |
| שמיני ב | 57 | להרמב”ן הציווי להקים את המשכן היה גם לפני ר”ח ניסן - בימי המילואים. ולרש”י הציווי הי’ על ר”ח ניסן. בז’ ימי המילואים הי’ מעלה בכמות, ובר”ח ניסן הי’ מעלה באיכות ההקמה. וזהו שפרשת פרה - שענינה ובירור התח |
| תזריע א | 64 | מתיבתא דרקיעא אומרים “טמא”, אף שיודעים שהקב”ה אמר טהור, כי הגילוי דסוכ”ע אינו בפנימיות בהם. אך רבה בר נחמני אמר “אנא יחיד בנגעים” שהמשיך את בחינת “יחיד” - שאינו שייך לעולמות - בבחינת נגעים, ולכן הוא ה |
| תזריע ב | 70 | כאשר זרע האשה הוא רק סיבה להולדת הזכר (כפירוש הפילוסופים) אזי המדרגה שנמשך ע”י העבודה הוא רק שורש הנבראים. אך בגמר העבודה ההמשכה מלמעלה מתייחסת לישראל עצמם, שההולדה היא מהאשה, ונמשך בחי’ הג’ – אתעדל”ע |
| מצורע | 78 | תיבות “וזאת תהיה תורת המצורע” שכולם הם לשונות של דיוק שמדגישים את פרטי הענין, מלמדנו שגם “ביום” הנאמר לאחרי זה הוא בדיוק, “ביום” דוקא ולא בלילה. |
| אחרי | 83 | פה נאמר “אני ה’” לפני הציווי, ולכן מפרש רש”י “מעתה קבלו גזרותי” -גם הגזירות שלמעלה מטו”ד. ונאמר כאן (ולא בסמיכות למ”ת) כי איסור עריות הוא חמור ביותר שהרי בבועל נכרית הוא מסיר את בנו מה’. |
| קדושים | 91 | גם זה שהוא במדריגה נעלית צריך לדעת שצריך להוסיף בקדושה- “כי קדוש אני”, ולאידך גם זה שבדרגא נמוכה צריך להתחיל ולעלות בקדושה. |
| אמור א | 96 | ”אימתי הן תמימות בזמן שאין ישוע ושכניה ביניהם”, שהעבודה דספה”ע הוא המשכת האור ד”ממחרת השבת” עד למטה מטה, וזה מתבטא כשהתמימות הוא גם מצד ימי השבוע - שבימי השבוע אין שינויים - שהו”ע חיבור בל”ג (למעלמה מ |
| אמור ב | 103 | לרש”י “זכרון” הו”ע אמירה, דהכוונה בזיכרון הוא שימת לב מיוחדת המתבטאת באמירה, וזהו ענין אמירת פסוקי שופרות. ומזה שהתורה ציוותה על אמירת הפסוקים בלשון זכירה (ולא אמירה) משמע שזהו רמז לעוד ענין – פסוקי ז |
| בהר א | 108 | לרש”י קשה היתור דתיבת “(ושבתה הארץ) שבת” לאחר שנאמר “ושבתה הארץ”, ולהתו”כ (שאינו מפרש פשוטו של מקרא, ולכן אינו מפרש את פירוש תיבת “שבת”, אך) קשה מדוע נאמר “(שבת שבתון יהי’ לארץ) שבת לה’” פעם שניה. |
| בהר ב | 115 | ריבית נחשב ממון המלוה (ורק שבירור ניצוצים אלו הוא בדרך דחי’), ולכן מדת חסידות היא שהלוה לא יקח את ממון הריבית שהמלוה רוצה להחזיר, כי ניצוצים אלו שייכים לשרש נשמתו. וזהו שמצוה להשיך לעכו”ם, כי כשעכו”ם |
| בחוקותי א | 120 | רבי מאיר, שהיה עוקר הרים, אזיל לשיטתו וסובר שהראיה מענין האיכות קובעת. והוא שמזה שהאחד עשר קרב רואים שיש בו איכות מיוחדת של קדושה. שלכן יכולים להקריבה על גבי המזבח. משא”כ ר’ יהודה מביא ראי’ מענין הכמו |
| בחוקותי ב | 129 | לרש”י “לא יבקר” פירושו שלא יבקר ויוציא בהמה אחת מתוך מתוך העשר שבעדרו. אך עפ”ז קשה מדוע נאמר “בין טוב לרע” (ד”מלא יבקר” גופא יודעים שלא יברר שהטוב יהיה העשירי) ולכן מפרש רש”י שבא להשמיענו שבין תם בין |