Likkutei Sichos — Volume 11

Author: The Rebbe | Book: Likkutei Sichos

Browse on dach.dev →

Table of Contents

Sicha	Page	Summary
שמות א	1	במתן תורה בחר הקב”ה בבני ישראל, ובחירה היא מהעצם שלמעלה מהשייכות טבעית דאב ובן, והבחירה נגעה בעצם כל אחד מישראל, שפנימיות רצונו ובחירתו הוא בהקב”ה, ולכן בגאולה העתידה תהיה לכל יחיד ויחיד.
שמות ב	8	השייכות בין משה למשיח הוא, שגילוי המשיח הוא ע”י העבודה ד”אחד”, והנתינת כח לעבודה ד”אחד” הוא מ”ת – ענינו של משה.
וארא א	14	בהסיבה ישנם ב’ ענינים: (א) דין באכילת מצה וד’ כוסות. (ב) דין בפ”ע. בפנימיות הענינים: ד’ לשונות של גאולה הם כנגד: (א) ד’ המדרגות בתשובה, והתורה מדגישה את שלימות התשובה שע”י לימוד התורה, ובשו”ע מודגש מע
וארא ב	24	לא נתפרש מהו מכת ערוב, ולכן מפרש רש”י “מגרה” -  עירבוב של חיות ששייך בהם גירוי, ו”לשון שיסוי” שכאן היה הגירוי יותר מהרגיל. לא נתפרט טעם למכת ערוב (שאינו “להלקות את יראתם”). ולכן מביא רש”י מ”טכסיסי מלכ
בא א	34	אדה”ז סובר כב”ה וכסברת התוס’, שמלאכת אוכל נפש היתה בכלל האיסור והותרה, ולכן מתחילה מביא את הפסוק הנאמר בשאר המועדים “כל מלאכת עבודה לא תעשו”, ואח”כ אומר שמלאכת או”נ הותרה. היתר מלאכת או”נ הוא משום שמח
בא ב	42	”פשיטא שעל פדיון הבן האב מברך”, ז”א שעיקר החיוב הוא על האב, וא”כ נשאלת השאלה מי מברך שהחיינו (דאם עיקר החיוב הוא על הבן, אזי אין סברא שהאב יברך). ובמענה הגמרא נאמר “אבי הבן מברך שתיים”, דזהו טעם המענה
בשלח א	52	”תפסו אומנות אבותם” - התפילה היא אומנות שלהם, שהיו עושים אותה בכל עת לא רק בעת צרה. שלכן התפללו אף שהיה להם הבטחה מהקב”ה.
בשלח ב	55	לכאורה קשה מה נוגע לפרש כאן שמרים היא נביאה? ולבאר זה מפרש רש”י: “אחות אהרן כו’ אמרה עתידה אמי כו’”, שמפני חשיבותה יכלה לשיר ללא נטילת רשות ממשה. ומביא פירוש ב’ - “לפי שמסר נפשו עליה” - כדי לבאר מדוע
בשלח ג	63	לרבי שמעון ריבוי הכמות (כניסה לתחום כדי שלא ימצא מחוץ לתחום למשך כל השבת – ריבוי זמן) מכריע את גודל האיכות (האיסור להיכנס להתחום). ולכן צריך להבהיר שזהו רק מפני שתחומין היא שבות, אך בנימא שנפסקה פוסק
יתרו א	74	הגורם לביאת יתרו הוא קרי”ס – האפשריות לחיבור עליונים ותחתונים, ומלחמת עמלק – שראה שהתחתון ביותר לא נתברר ולכן בא כדי שיתברר. שדוקא יתרו אמר “ברוך” – לשון המשכה, כי משה ובני ישראל אמרו שירה אך לא יכלו
יתרו ב	80	דיבור במלאכה אסור מדרבנן, מפני שאף שהדיבור שלנו אינו פועל במעשה, שלכן דיבור מותר מה”ת, מ”מ הדיבור שייך למעשה שהרי יכול לצוות לאחר לעשות. דיבור נותן מקום לזולת, משא”כ מחשבה, ולכן חסיד - שאינו מציאות לע
משפטים א	89	העבד אינו נרצע מיד כשגנב, כי היה אנוס מצד דחקו, וע”ז שרוצה להישאר לאחר שש שנים א”א להעניש אותו, שהרי “אהבתי גו’” הו”ע טבעי. אלא נרצע כי זה שרוצה לישאר מראה שגניבה אינו ענין חמור אצלו.
משפטים ב	99	”ר’ ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות חוץ מג’” - קאי רק על הפסוקים שהם בגדר דרשות וחובה, אך סיפור דברים - ע”ד “אם תיטיב” - אינם נכללים ב”כל אם ואם שבתורה”. וכשנאמר “אם” לפני שנתפרש החיוב, כמו “אם כסף
תרומה א	109	הציווי דתרומת האדנים הי’ רק לאנשים בני כ’ ומעלה, אך כל אחד נתן אותו הסכום. וקאי על העבודה פנימית שמיוסדת על קב”ע, ולכן חייבים בה רק גדולים בני דעת, אך מכיון שבהעבודה נרגש הקבלת עול שמצד עצם הנשמה, לכן
תרומה ב	116	להרמב”ם עיקר המשכן הוא העבודה דקרבנות, ולכן אין עשיית כלי המשכן נכללים בציווי “ועשו לי מקדש”. ולהרמב”ן עיקר המשכן הוא מקום מנוחת השכינה. ביאור הברכה “שלא נמצא פסול בזרעו של אהרן”, וביאור הגירסא “שבחר
תצוה א	127	לכאורה אין מסתבר ש”זך” (שנכתב בין “זית” ל”כתית”) קאי על “שמן” (שנאמר לפני “זית”), וא”כ קס”ד ש”זך” קאי על הזית – שיקחו זית נקי ללא עיפוש, וכדי לשלול פירוש זה מביא רש”י “מגרגרו בראש הזית”, ואם הפי’ הוא
תצוה ב	133	האורים ותומים הם דבר נוסף על החושן, “שעל שם אותו הכתב היה קרוי משפט”, – ומשפט הו”ע נוסף בחושן, ולכן במקדש שני היה חושן אף שהאומים ותומים חסרו.
תשא א	139	לפי פירוש הא’ - “לשון קשירה” -  קשה מהמשך הכתוב איך נאמר “ויעשהו עגל מסכה”. ולפירוש הב’ – “לשון צורה” - גם כן קשה מהמשך הפרשה איך אמר אהרן “ויצא העגל הזה”. העגל שעשו לא היה ענין של עבודה זרה אלא היה ב
תשא ב	153	מדוע משמיענו שמשה מיהר להשתחוות, דלכאורה פשוט שמשה השתחווה על הבשורה הטובה? ועל זה מפרש רש”י “כשראה שכינה עוברת כו’ מיד השתחווה”, שמשה השתווה לפני הבשורה, מיד כשהתחילה שכינה לעבור, מפני שזה הי’ קיום ב
ויקהל א	158	משה אמר לבני ישראל את הציווי על השבת שנאמרה בעשרת הדברות, וזהו שהקדים שבת למלאכת המשכן כי הציווי דעשרת הדיברות קדמה, והיו שני אמירות כי אי אפשר לכללם יחד, כי הם ב’ סוגי ציווים – ציווי רגיל, וציווי דעש
ויקהל ב	163	בשאר הכלים נאמר “ועשית”, שפירושו שמשה יצוה לאחרים, ובארון נאמר “ועשו” להורות שא”א שתיעשה ע”י איש אחד, מפני שהיה בה ריבוי זהב כו’, וא”כ פירוש “ויעש בצלאל את הארון” אינו שעשה את הארון לבדו, אלא “לפי שנת
פקודי א	169	”ויברך אותם משה”: מדובר בברכה מיוחדת ששייכת לתוכן עשייתם דבנ”י. וזהו שברכם שתשרה שכינה כו’. וההקמה בפועל היה ע”י משה, ולכן מביא רש”י “ויהי נועם גו’ עלינו”, שכולל את עצמו עמהם. האדם אינו יוכל להקים את
פקודי ב	175	העיקר בבהמ”ק הוא ענין הקביעות. ונאמר “משכן” פעמיים, שמזה משמע שקאי על ב’ המקדשות שבענין העיקרי שבהם – ענין הקביעות – דומים זה לזה. הקביעות מודגש בזה שהמקדש נתמשכן, שגם בעת החורבן לא נתבטל ח”ו אלא ניטל
פקודי ג	181	בז’ ימי המילואים הקים משה את המשכן רק כפרט דחינוך אהרן ובניו. ובנ”י עזרו למשה להקימו. ורק ביום שמיני למילואים, שאז נעשה השראת השכינה, שאינה בכח האדם אלא באה מלמעלה, ולכן אז דוקא נאמר “הוקם”, שהמשכן לא

---

← All Volumes