Likkutei Sichos — Volume 10

Author: The Rebbe | Book: Likkutei Sichos

Browse on dach.dev →

Table of Contents

Sicha	Page	Summary
בראשית א	1	”נטלה מהם ונתנה לנו”: כללות העבודה הוא הפיכת עניני הרשות לקדושה.
בראשית ב	7	האור הוא הבריאה הראשונה מפני שהיא מטרת הבריאה. אך “גנזו לצדיקים” כי התגלות המטרה הוא רק לאחר גמר כל הבניה - לעת”ל.
בראשית ג	13	”כי עשית זאת” קאי על הדיבור, ולכן “ארור גו’ מכל חית השדה” פירושו שניטל ממנו כח הדיבור. ומזה הוראה שמכל שכן שיכולים להתהפך מן הקצה אל הקצה בצד הטוב.
נח א	19	”צהר” – י”א חלון שעי”ז מובן הלשון “תעשה לתבה”, וי”א אבן טובה – שיכולים להוליכה לכל חלקי התיבה. ב’ אופנים בגילוי אלוקות: (א) פתיחת חלון בלבושי הטבע (ב) ושהטבע עצמו יאיר.
נח ב	24	באם רואה - לא רק שעליו לתקן את חבירו אלא גם - את הרע שבחבירו אזי זהו הוראה שרע זה ישנו בו. שכשרואה רע בזולת צריך לראות רק את החלק החיובי שבזה – שעליו לתקן את חבירו.
נח ג	30	ה”עלה זית” גדל לאחר המבול על עץ שלא נמחה, ועי”ז ידע נח ש”קלו המים מעל הארץ”.
לך לך א	37	בברכת כהנים ישנה מעלת הברכה - שהמברך הוא למעלה מהמקור - ומעלת התפילה - שהיא למעלה מהשתלשלות. לר”ע הברכה לכהנים הוא מ”ואבררכה מברכיך”, כי ברכת כהנים שלמעלה מההשתלשלות אינה מתיחדת עם הכהנים. ולר”י הברכה
לך לך ב	44	אנו מברכים להכניסו בבריתו של אברהם אבינו מפני שבענין המילה כל אחד הוא ראשון, כאברהם.
וירא א	49	לפני המילה זכה אברהם לבחי’ “במחזה”, מפני שהגיע רק עד שורש הנבראים. ודוקא לאחר המילה נתבטל אברהם ממציאותו, ולכן זכה ל”וירא” – ראית מהות האלוקות.
וירא ב	55	אי אפשר לפרש “ויגש” כפשוטו, שהרי לפנ”כ נאמר “ואברהם עומד לפני ה’“. ולכן מפרש רש”י ש”ויגש” פירושו שלכתחילה התכון לדבר (לא רק “קשות” - “האף תספה”, אלא) בג’ האופנים ד”לדבר קשות”, “לפיוס”, “ולתפילה”.
חיי שרה א	60	לרש”י “בכסף מלא” פירושו שישלם את השווי של כל השדה, ולא שהכסף הוא במשקל מלא. בקדושה צריך “לשלם” ולהתייגע.
חיי שרה ב	65	לכתחילה הסכימו לשידוך של רבקה כי ראו ש”מה’ יצא הדבר”, אך כשאליעזר ביקש שישלחו אותה מיד (היפך המנהג) הטילו ספק בכל דבריו, ואז אמרו “ונשאלה את פיה” (ששאלוה האם רוצה להינשא, שהרי לא שאלו “התלכי עתה”), ומ
תולדות א	72	”ופרינו” פירושו (לא ע”ד “פרו” שפירושו ש”מוליד אחד”, אלא) “וניפוש”, שיצחק עצמו מתרבה.
תולדות ב	80	”ויחזור ויתן” פירושו שמוסיף בעצמו על מה שקיבל מלמעלה, שהו”ע עבודת הבע”ת. וזהו “ראה אותו חרב” - שהו”ע המרירות שמביא ל”שדה” שמצמיחה פירות.
ויצא א	88	יעקב לא רצה לכרות ברית עם אבימלך, כי ענינו היה בירור הלעו”ז (וברית הוא רק שלא יפריעו לעבודתו).
ויצא ב	92	”רבותינו פירשו” את הטעם שבפסוק, ש”ראה ה’ בעניי” הוא טעם לזה שלאה ילדה את הבכור, כי “ראו מה בין בני לבן חמי” – דבכורו של יעקב היה כדבעי (דלא כישמעאל ועשו).
וישלח-י”ט כסלו	100	יעקב שלח רק את ה”ממש” של המלאכים, אך עיקרם נשאר אצל יעקב. וזהו “יפוצו מעינותך חוצה”, שפנימיות הנשמה מאירה, ולכן הגוף אינו נרגש כי הוא טפל להנשמה.
וישלח	109	לשון רש”י: “בהמות שלהם” (ולא “מקניהם” כבפסוק), כדי לפרש שליעקב היה הרבה בהמות (ד”מקניהם” יכול להתפרש כרכוש), ולכן עזב עשו את הארץ ולא להיפך. אך קשה לומר שעשו עזב מפני היושר, ולכן מביא רש”י שעזב מפני ש
וישב א	115	רש”י מפרש “מאסרין אסרין” כי כוונתו לפרש דקשרו אלומות - כי אחי יוסף השתחוו כשרצו לקנות תבואה. ומביא ראי’ מ”נושא אלומותיו”, ש”אלמותיו” אין פירושו קשרים, וכדי לשלול ש”אלומותיו” הוא זרעונים אומר “והאלומות
וישב ב	122	בפעם הא’ שנאמר לשון עליה (“ויעל תמנתה”) לא קשה, כי י”ל שהכוונה הוא שיהודה נתעלה בה. ולכן דוקא בפעם הב’ מפרש רש”י “בשפוע ההר היתה יושבת כו’” שהיו ב’ דרכים להגיע, ועי”ז ששמעה “עולה תמנתה” ידעה באיזו דרך
מקץ א	129	יוסף לא הודיע לאביו שהוא חי מפני שהשבטים החרימו מי שיגלה את הסוד עד שיקבלו סימן מן השמים.
מקץ ב	136	זה המצריים לא באו אל יוסף לבקש אוכל (אף ש”על פיך ישק עמי” פירושו “יתפרנס”) אלא הלכו לפרעה הוא המקור בפשש”מ שיוסף אמר להמצריים להימול, ולא רצו לקיים את דרישתו. לא רק שמצריים לא פעלה על יוסף אלא אדרבא י
חנוכה	142	כתב הרמב”ם שימי חנוכה הם “ימי משתה ושמחה”, וכתב המהרש”ל שלדעת הרמב”ם “אותן סעודות שעושים בימי חנוכה גו’ הם סעודות מצוה”.
ויגש א	146	צוואר הוא רמז לבהמ”ק, מפני שתכלית בהמ”ק הוא המשכת הקדושה בעולם. הבכי’ היא רק על בהמ”ק של חבירו, אך בנוגע לבהמ”ק של עצמו אין לו לבכות – כדי שירווח לו – כי בידו לבנותו.
ויגש ב	151	יוסף שלח לאביו עשרה חמורים – אף שרצה שיעקב יבא למצרים מיד, מפני שפרעה שלח י’ חמורים (“כחשבון הזה”) וא”כ ק”ו שיוסף צריך לשלוח י’ חמורים ויותר. ומסתבר ששלח דבר חשוב “יין ישן”, אך מפני שלא מצינו שמצרים נ
ויחי א	160	תכלית העבודה הוא לצאת מהמצרים וגבולים, גם דקדושה, ולהתחבר עם האלוקות שלמעלה מהעולם. וזה נעשה ע”י התורה שמיוחדת עם העצמות שלמעלה מכל הגדרים. וע”י ש”השבטים הוגים בתורה” במצרים היו מבחר שנותיו של יעקב במ
ויחי ב	167	ההכרח ש”ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין” הוא מזה שנאמר “הקבצו גו’”, שמזה משמע ש”האספו” שנאמר קודם לכן, היה בשביל ענין אחר. “נסתלקה ממנו” פירושו שלא היה יכול להמשיך את הקץ לבניו, אך מ”מ ע”י “האספו ואגיד

---

← All Volumes